תמיד נדמה לנו שהמסיבה הכי טובה, היא זאת שלא ביינו בה.
שכל הארועים השווים קורים בימים שאנחנו עסוקים. (או בסופשבוע של ילדים אם את.ה גרוש).
תמיד המדינה שלא ביקרנו בה תראה יותר מפתה מהחופשה האחרונה שלנו.
תמיד יש ספר יותר טוב לקרוא.
מסעדה נוספת שצריך לאכול בה.
כוס נוסף שצריך לזיין. (או זין למצוץ)
הרעב.
הרעב הזה.
הרעב הבלתי נגמר הזה.
עוד ועוד ועוד.
תחושת הפומו. הפספוס.
כמה זה מנהל אותנו. במודע או שלא במודע.
כמה דוחפים לנו את זה.
הפרסומות לא מקדמות רק מוצר מסויים.
הן מקדמות רעב.
הרעב הוא טוב. הוא חבר.
ואני אומר שהרעב הוא לא חבר.
ולא אוייב.
הוא רק רעב.
שיש להיות מודעים לו.
גם אני רעב.
אלוהים, אני כל כך רעב בימים האחרונים.
כוס. זין. כאב. מסיבות. אלכוהול.
ופתאום פרסומות למסיבות מופיעות לי בכל מקום.
ואני רואה סקס בכל מקום.
אני מביט על נשים וגברים אחרת ממה שהבטתי בהם שבוע שעבר.
זה לא שלא שמתי לב לרעב, אלא הזמנתי אותו פנימה.
האכלתי אותו בשיטוטי פורנו.
בשקיעה לפנטזיות.
והוא אכל וגדל. אכל וגדל. אכל והשאיר צלחת ריקה.
ועכשיו הגיע להודות שהוא קיים.
לא להבהל.
לזכור, מסיבת הסקס הכי טובה בעיר לא נמצאת באיזה מועדון.
המסיבה הכי טובה בעיר קןראת כשאני ביחד עם קינקוש.
כל השאר..
שטויות.