מטפטף מילים

אין אהבה חזקה בעולם כמו האהבה הראשונה, אהבת הנעורים. במיוחד אם זו אהבה כזו שלא מומשה מעולם.

את אנ"ה (אהבת נעוריי הנכזבת) הכרתי מאז כתה א. מעולם לא סיפרתי לה איך הרגשתי. כל ילדותי ונעוריי הייתי ביישן והעדפתי לשחק כדורגל ולעשות דברים של בנים מאשר להתמודד עם הרגשות. אנ"ה היום היא אישה נשואה, אמא לשניים או שלושה. אנחנו חברים בפייסבוק, כולל איזה 3-4 שיחות פייסבוק בעשור האחרון סביב ימי הולדת אבל בכך מסתכם הקשר בינינו.

הבוקר הקצתי מחלום על אנ"ה, יקיצה כזו שאי אפשר לחזור לישון אחריה.

בחלום ישבנו כ-5 חברים על איזו מדשאה בערב קריר. איני זוכר את שאר הפרצופים שהיו שם. אנ"ה פתאום אמרה שקר לה. היה מישהו אחד יותר קרוב אליה במעגל, אחד צנום כזה. קיוויתי שזה יהיה תירוץ טוב כדי שהיא תעדיף שאני אחמם אותה. לשמחתי היא הרימה את השמיכה שלה והזמינה אותי במבט לבוא ולחמם אותה. 

התקרבתי אליה נרגש כולי וחיבקתי אותה. מיד הרגשתי את הזקפה שלי מלטפת קלות את הבטן שלה דרך הבגדים של שנינו. לא ידעתי אם היא מרגישה. לא ידעתי אם היא יודעת איך אני מרגיש...

היה עדיין קר והיא נצמדה אלי עוד לחיבוק חזק כזה. נצמדתי גם אני אליה. עכשיו היה ברור שהיא יודעת שאני יודע שהיא מרגישה. הרגשתי בגן עדן ל2-3 שניות עד שלפתע הרגשתי איזו מין עצבות נוגה מכיוונה, בלי שהשתנה משהו בחיבוק. זה נמשך ככה עוד כמה שניות עד שהיא התנתקה ממני קלות כדי להסתכל לי בעיניים.

בלי לדבר היא נתנה לי מבט של "אתה יודע שזה לא בסדר". אבל לא היה טון נוזף במבט שלה. זה לא היה "לא בסדר" כזה. היה לה טון מסביר כזה. זה היה "לא בסדר" מציאותי, הגיוני, שקול. בלי טיפת כעס.

וככה היא התנתקה ממני, קמה והלכה.

כבר לא היה קר ואני הלכתי לשחק כדורגל עם כמה חברים, כשבזווית העין ממרחק ראיתי דמות כלשהיא שהייתה כנראה בעלה מתקרבת אליה. 

קיוויתי לראות איזה ריב ביניהם, אבל לא היה כלום.

אז כבר המשכתי עם שאר הבנים למגרש הכדורגל...