א ו ר פ ר א

זו רק המנגינה
שמתפרצת
בליבי.
כשאתה מגיע
מלטף ומחייך
כמו שאז.
ואני בשקט
שואלת
אם אתה זוכר
איך
שם
בשום מקום
לראשונה נפגשנו.

אוהבת
לדייק את
המשיכות
הנאמנות לפנטזיה.
את הערום
המתעגל.
שנחרט על נייר
רך.
רוטט.
אוחזת בעופרת
הכהה.
הנוקשה.
ומעליי המוזה
גוהרת.
מלטפת.
מפתה אותי
לאט
לאט
למשול בה.

ערב נהדר לאהובי ויקיריי :)

אתה מתבונן
בגו הכפוף
השעון
ורועד
על הספה.
מוכן.
סימני התאווה.
קווים.
אסור לזוז.
ואז אתה חודר.

אחרי שאני
מנסה לדחוס
לפיצי את כל
כמות האקמולי.
אני מבטיחה לו
שנראה יחד חדשות.
את נכנעת? הוא שואל
ואני מחבקת וצוחקת.

בארבעה עשר...וולנטיין דיי..

בבי"ס תיכון אחד שמו "רבין" החליטו
ללמד משירי יונה וולך..
ואולם עם צינזור. (שהוחל לאחרונה מטעם מפקח הספרות במשרד החינוך)
מצד אחד טפי.
מצד שני אבוי לפריצה ו/או לפריצות.
שירה? בתיכון?
ותארו לכם
שתיכף ילמדו בבתי ספר
שירים מבלוגים עבריים משוקצים.

חיוכים לשבוע מוצלח לאהובי ויקיריי (מודה..בעיקר יקירותיי :)

אם אני
מתחננת
לך מוזר
אדוני.
אם אני
נשמעת
נורא
לא משכנעת
זה בגלל
שכשאתה
בועל אותי
שוב ו
שוב ו
שוב.
אני מתקשה להתרכז.

מלטפת
מנשקת
נוגעת
באצבעותיי
לאט
לאט
מועכת
מרככת את אהבתך.

לפעמים זה
רק נדמה
שהסערה חולפת.
ואפילו שהתחושה
של הרעד
וההשלמה.
של השיא
לו הייתי
כל כך זקוקה.
מהדהד בי
עדיין.
היא קרובה
ושוב אורבת. בחושך.