לפני 4 שנים. 23 במאי 2019 בשעה 20:22
https://www.youtube.com/watch?v=u5CVsCnxyXg
Bleed like me...
יומן...לפני 5 שנים. 11 במאי 2019 בשעה 23:05
https://www.youtube.com/watch?v=nhnr00iaEkE
לפני 5 שנים. 11 במאי 2019 בשעה 15:16
https://www.youtube.com/watch?v=vHz0qAE1ULI
לפני 5 שנים. 13 בינואר 2019 בשעה 0:21
https://www.youtube.com/watch?v=HkOMiA_uGso
לפני 15 שנים. 27 בספטמבר 2008 בשעה 19:56
העדכון הגדול יאלץ לחכות למועד מאוחר יותר, אני עסוק עד צוואר ומחכה בקוצר רוח להיום בערב (מסיבות הפולסום), למחר (ארועי הפולסום) ולשבוע הבא, בו אני לוקח כמה ימים חופש ונוסע עם חברים לגרנד קניון (אין קשר לקניון הזהב).
אז כמו בכל שנה בסוף ספטמבר מתרחש ה- Folsom street Fair ארוע הבדס"מ הגדול בעולם בסן פרנסיסקו הקדושה זו השנה ה- 25 ברציפות. כתבתי על זה כ"כ הרבה בשנים קודמות (עם תמונות) שאין לי ממש כוח לחזור על עצמי.
שוב הולך להיות ארוע מדהים, הפעם אנחנו הולכים למסיבה ב- Citadel בשבת בערב וביום ראשון לפולסום עצמו. שוב פספסנו את ה- Folsom Fringe שהתרחש כל השבוע בסאן חוזה, שבוע שלם של הרצאות ומסיבות במלון שהושכר כולו לצורך הארוע. לא היה לנו זמן.
קלי עוד לא יודעת מה היא רוצה לעולל לי, היא מתלבטת כבר שבועיים ולי כמובן אין זכות לדעת. לא ברור לנו בכלל אם תהיה לנו הזדמנות לעשות משהו במסיבה, אני מניח שהולך להיות שם מפוצץ באנשים מכל העולם.
הפעם החלטנו שאנחנו לא מתנדבים בביתן של SOJ ביריד עצמו ורק נהנים מהארוע באיזי. אני תמיד מתרגש לפני הפולסום, זה באמת ארוע מדהים.
שוב אעלם לשבועיים או משהו כזה, לאט לאט, כמו שאמרתי כבר.
שנה טובה לכולם!
לפני 15 שנים. 23 בספטמבר 2008 בשעה 8:44
הביקור שלי בארץ הותיר בי קצת גועל, בעיקר מהמקום הזה. גם קצת ריקושטים שבאו אח"כ, על כמה אנשים מסוכנים במיוחד ולא ממש רצויים שהקהילה לא מצליחה להקיא מתוכה, בערך כמו שמשטרת ישראל לא מצליחה להקיא את משפחות הפשע (והמשל כמעט מתאים בדיוק לנמשל). בכלל עייפות כללית ממרבית האוכלוסיה כאן באתר, אכזבה כללית וקצת יאוש.
הרבה אנשים טובים התנתקו מכאן וקצת לא ברור לי למי אני בכלל עוד כותב.
לקחתי קצת זמן להתנקות, כמעט חצי שנה, יקח לי קצת זמן לחזור, לאט לאט.
הבלוג כנראה ישנה כיוון, עוד לא החלטתי בדיוק לאן, אם בכלל זה יקרה.
לא ברור לי אם זו חזרה לשם חזרה או שזה סתם צורך מסויים להגיד שלום למי שקורא ולחברים שאבד איתם קצת הקשר. תודה לכל אלו שכתבו לי במשך החודשים האחרונים והפצירו בי לחזור ולכתוב.
המון דברים עברו עלי בחצי השנה האחרונה, עידכונים בהמשך...מתישהו.
לפני 15 שנים. 7 ביוני 2008 בשעה 8:13
לפעמים אני צריך לצבוט את עצמי, לדעת שאני לא בתוך חלום מתוק ואין סופי, לפעמים אני צריך לבעוט בעצמי כדי להתעורר.
משפט מתוך אי מייל שקלי שלחה לי היום:
"Life is full of choices, you must make yours and those around you will adjust"
כבר כתבתי שאני משוגע עליה?
לפני 15 שנים. 31 במאי 2008 בשעה 8:14
http://www.youtube.com/watch?v=ZG78RzXEOdo
לפני 15 שנים. 27 במאי 2008 בשעה 9:21
קצת באיחור, אבל בגלל שלא היה לי זמן בשיט לא הספקתי לשתף אתכם בחווית גמר ליגת האלופות. בד"כ אנחנו לא מפספסים משחקים בליגת האלופות בעיקר כשהיא מתקרבת לשלבים הסופיים. התפריט כולל התגנבות יחידים מהעבודה, המבורגר ענק עסיסי, צ'יפס ובירה בקנקן של שלושה ליטר. נכון שהשעה היא 12 בצהריים, אבל רבאק זאת ליגת האלופות. לכל אחד יש את הקבוצה שלו, כמובן. ד' האיטלקי הוא אוהד מילאן מושבע, ג' אוהד את רומא, כמעט כל הספרדים אוהדים את ריאל מדריד ושונאים את ברצלונה ו-א' הצרפתי אוהד בד"כ את הקבוצות שיש בהן הכי הרבה צרפתים, אם זאת לא קבוצה צרפתית ממש זו תהיה בד"כ ארסנל. היו גם שני קנדים שלא הבנתי בדיוק מה הם עושים שם. אני אוהד את מנצ'סטר יונייטד.
מגיל 6 אני אוהד של מנצ'סטר, עוד מהתקופה שמנצ'סטר יונייטד היתה המקבילה האנגלית להפועל ת"א. אותה תקופה שהליגה האנגלית נשלטה ע"י ליברפול הגדולה ומנצ'סטר הגיעה שנה אחרי שנה למקום...השני מקסימום, אולי איזה גביע פה ושם.
מכיוון שרוב החברים שלי כבר איבדו עיניין ממשי במשחק הגמר, בגלל העובדה הפשוטה שהקבוצות שלהם כבר עפו נותרתי רק אני עם אלכס, פרגוסון, אלוהים.
הבאר היה מפוצץ, בקושי מצאנו מקום על הבאר מול מסך מספיק גדול. את המסך המרכזי הגדול לא היה לנו סיכוי לראות. מבין מאות האנשים הצלחתי לזהות כמה עשרות אוהדים אנגלים, חלקם בחולצות הכחולות של צ'לסי וחלקם לובשים את הצבע הנכון, האדום. היו כמה אמריקאים מעצבנים שתמיד ילכו עם החולצה של הסלב התורן, פעם זה היה בקהאם עכשיו זה רונלדו (שאותו אני מאוד מעריך בתור שחקן אבל לא ממש סובל בתור בן אדם...), אותם אנשים שאין להם מושג מי היה ג'ורג' בסט או דניס לאו, או לחילופין בריאן רובסון, מרק יוז או בריאן מקלייר כמו זה שעמד מאחורי הכסא שלי ופלט "הזקן הזה הולך להתעלף...." הזקן הזה? זה פאקינג בובי צ'רלטון יא חתיכת אידיוט מחורבן !!! הם אפילו לא יודעים מי זה אריק קנטונה !!!
בקיצור, המחצית הראשונה היתה בסדר אפילו הובלנו 1-0 קטן והכל היה מעודד עד לדקה האחרונה של המחצית, אז צ'לסי הבקיעה את השוויון, בדיוק כשתקעתי ביס בהמבורגר. כמובן שלקחתי את האשמה על עצמי, לא הייתי מרוכז במשחק ובגלל זה חטפנו גול. משם והלאה המשחק הפך לסיוט מסוייט. כל חברי הנחמדים עשו לי את המוות, רק כדי לעצבן אותי, הייתי על סף התמוטטות עצבים ככל שהדקות נקפו. רק מ' שהצטרפה רק בשביל לאכול ואחרי זה נעלמה לחשה לי "אל תדאג, אתם תנצחו".
לקראת הסוף כבר הייתי על סף עילפון, הבירה עלתה לי עד לכאן, והמתח של הסוף היה מעל ומעבר. הארכה. בהארכה ראיתי כוכבים אבל התוצאה לא השתנתה ואז הגיעו הפנדלים.
ראיתי את רונלדו מחמיץ, ראיתי את זה בא, הוא עצר באמצע הריצה כשאני צורח לו "פאקינג אידיוט", סבתא שלי ראתה כוכבים, מ' הלך להזמין אמבולנס, עצמתי עיניים. ד' עשה תנועות איטלקיות מגונות אבל החבר'ה הבינו שהם עברו את הגבול, אני הפסקתי להגיב לסביבה.
פרגוסון לעס את ערמת המסטיקים בעצבנות וריאן גיגס תקע את האחרון באומנות, ואן דר סאר הדף את האחרונה של צ'לסי.
צרחות הנצחון שלי לא ביישו את צרחות הנצחון ההרואי של 1999, אוהדי היונייטד כבר היו על השולחנות, שרים שירי הלל לקבוצתנו האהובה ועל הדרך גם שירי קלס לסקאוזרים, שיהיה. מאט בזבי מחייך בסיפוק אי שם בגן עדן, ג'ורג' בסט משגל בקיברו וגומר עוד בקבוק, בובי צ'רלטון פולט אנחת רווחה, קנטונה נותן מבט מלכותי מהיציע ועלי מוהר כותב עוד מקאמה על נפלאות הבחורים האמיצים.
אלופי אירופה !
United's flag is deepest red,
It shrouded all our Munich dead,
Before their limbs grew stiff and cold,
Their heart's blood dyed it's ev'ry fold.
Then raise United's banner high,
Beneath it's shade we'll live and die,
So keep the faith and never fear,
We'll keep the Red Flag flying here.
We'll never die, we'll never die,
We'll never die, we'll never die,
We'll keep the Red flag flying high,
Cos Man United will never die...
לפני 15 שנים. 26 במאי 2008 בשעה 0:02
קלי תמיד נראתה לי הכי קולית שיש. את כל ההרפתקאות שהיו לי היא פטרה בתנועת יד משועשעת. היא אפילו מעודדת אותי לנסות ולהתנסות כשאני בנסיעות ותמיד נהנית לשמוע את הסיפורים שלי. אבל היא שוב הפתיעה אותי. כמה ימים אחרי סשן החישמולציה שלנו היא חיכתה לי בבית. כמה שניות אחרי שנכנסתי כבר מצאתי את עצמי ערום, קשור, ההוד על הראש וזרוק על הרצפה. הדבר היחיד שהיא אמרה לי, עד שעתיים אחרי זה, היה "לא יתכן שמישהי אחרת תשאיר עלייך סימנים כאלה בלי שאני אסמן אותך שוב וקצת יותר...". היא השכיבה אותי על הגב ופיסקה את רגלי. לא היה לי מושג מה היא הולכת לעשות, לא ראיתי כלום, לא שמעתי דבר. היא ריתקה אותי לרצפה ועם מכשיר כלשהוא שאני ניחשתי שהיה קיין החלה להצליף נמרצות בחלק הפנימי של הירך הימנית שלי. שעתיים היא הצליפה באותו מקום, לא ימינה ולא שמאלה, לא למעלה ולא למטה, רק באותה נקודה. התפתלתי צרחתי, התחננתי לרחמים, ללא תועלת. חשבתי על מילת הבטחון אבל לא העזתי להוציא אותה מפי. אחרי שעתיים היא זרקה אותי כמו שק תפוחי אדמה על הרצפה, בעטה בי והורידה ממני את ההוד.
הירך התנפחה והשחירה, הלכתי מצחיק במשך כמה ימים, והכל עם סכין מטבח אחת...