Bleed like me...

קצת באיחור, אבל בגלל שלא היה לי זמן בשיט לא הספקתי לשתף אתכם בחווית גמר ליגת האלופות. בד"כ אנחנו לא מפספסים משחקים בליגת האלופות בעיקר כשהיא מתקרבת לשלבים הסופיים. התפריט כולל התגנבות יחידים מהעבודה, המבורגר ענק עסיסי, צ'יפס ובירה בקנקן של שלושה ליטר. נכון שהשעה היא 12 בצהריים, אבל רבאק זאת ליגת האלופות. לכל אחד יש את הקבוצה שלו, כמובן. ד' האיטלקי הוא אוהד מילאן מושבע, ג' אוהד את רומא, כמעט כל הספרדים אוהדים את ריאל מדריד ושונאים את ברצלונה ו-א' הצרפתי אוהד בד"כ את הקבוצות שיש בהן הכי הרבה צרפתים, אם זאת לא קבוצה צרפתית ממש זו תהיה בד"כ ארסנל. היו גם שני קנדים שלא הבנתי בדיוק מה הם עושים שם. אני אוהד את מנצ'סטר יונייטד.
מגיל 6 אני אוהד של מנצ'סטר, עוד מהתקופה שמנצ'סטר יונייטד היתה המקבילה האנגלית להפועל ת"א. אותה תקופה שהליגה האנגלית נשלטה ע"י ליברפול הגדולה ומנצ'סטר הגיעה שנה אחרי שנה למקום...השני מקסימום, אולי איזה גביע פה ושם.
מכיוון שרוב החברים שלי כבר איבדו עיניין ממשי במשחק הגמר, בגלל העובדה הפשוטה שהקבוצות שלהם כבר עפו נותרתי רק אני עם אלכס, פרגוסון, אלוהים.

הבאר היה מפוצץ, בקושי מצאנו מקום על הבאר מול מסך מספיק גדול. את המסך המרכזי הגדול לא היה לנו סיכוי לראות. מבין מאות האנשים הצלחתי לזהות כמה עשרות אוהדים אנגלים, חלקם בחולצות הכחולות של צ'לסי וחלקם לובשים את הצבע הנכון, האדום. היו כמה אמריקאים מעצבנים שתמיד ילכו עם החולצה של הסלב התורן, פעם זה היה בקהאם עכשיו זה רונלדו (שאותו אני מאוד מעריך בתור שחקן אבל לא ממש סובל בתור בן אדם...), אותם אנשים שאין להם מושג מי היה ג'ורג' בסט או דניס לאו, או לחילופין בריאן רובסון, מרק יוז או בריאן מקלייר כמו זה שעמד מאחורי הכסא שלי ופלט "הזקן הזה הולך להתעלף...." הזקן הזה? זה פאקינג בובי צ'רלטון יא חתיכת אידיוט מחורבן !!! הם אפילו לא יודעים מי זה אריק קנטונה !!!

בקיצור, המחצית הראשונה היתה בסדר אפילו הובלנו 1-0 קטן והכל היה מעודד עד לדקה האחרונה של המחצית, אז צ'לסי הבקיעה את השוויון, בדיוק כשתקעתי ביס בהמבורגר. כמובן שלקחתי את האשמה על עצמי, לא הייתי מרוכז במשחק ובגלל זה חטפנו גול. משם והלאה המשחק הפך לסיוט מסוייט. כל חברי הנחמדים עשו לי את המוות, רק כדי לעצבן אותי, הייתי על סף התמוטטות עצבים ככל שהדקות נקפו. רק מ' שהצטרפה רק בשביל לאכול ואחרי זה נעלמה לחשה לי "אל תדאג, אתם תנצחו".
לקראת הסוף כבר הייתי על סף עילפון, הבירה עלתה לי עד לכאן, והמתח של הסוף היה מעל ומעבר. הארכה. בהארכה ראיתי כוכבים אבל התוצאה לא השתנתה ואז הגיעו הפנדלים.
ראיתי את רונלדו מחמיץ, ראיתי את זה בא, הוא עצר באמצע הריצה כשאני צורח לו "פאקינג אידיוט", סבתא שלי ראתה כוכבים, מ' הלך להזמין אמבולנס, עצמתי עיניים. ד' עשה תנועות איטלקיות מגונות אבל החבר'ה הבינו שהם עברו את הגבול, אני הפסקתי להגיב לסביבה.
פרגוסון לעס את ערמת המסטיקים בעצבנות וריאן גיגס תקע את האחרון באומנות, ואן דר סאר הדף את האחרונה של צ'לסי.

צרחות הנצחון שלי לא ביישו את צרחות הנצחון ההרואי של 1999, אוהדי היונייטד כבר היו על השולחנות, שרים שירי הלל לקבוצתנו האהובה ועל הדרך גם שירי קלס לסקאוזרים, שיהיה. מאט בזבי מחייך בסיפוק אי שם בגן עדן, ג'ורג' בסט משגל בקיברו וגומר עוד בקבוק, בובי צ'רלטון פולט אנחת רווחה, קנטונה נותן מבט מלכותי מהיציע ועלי מוהר כותב עוד מקאמה על נפלאות הבחורים האמיצים.

אלופי אירופה !

United's flag is deepest red,
It shrouded all our Munich dead,
Before their limbs grew stiff and cold,
Their heart's blood dyed it's ev'ry fold.
Then raise United's banner high,
Beneath it's shade we'll live and die,
So keep the faith and never fear,
We'll keep the Red Flag flying here.
We'll never die, we'll never die,
We'll never die, we'll never die,
We'll keep the Red flag flying high,
Cos Man United will never die...