ניסיתי באמת שניסיתי, לא לכתוב על מצבה העגום של הפועל, אבל זהו בלוג ולעזאזל זה כואב והרי הבלוג נועד שיכתבו בו את מה שכואב, וזה כל כך כואב. עם כל הבנות סליחה, אני כותב על כדורגל היום.
זה כואב כשמישהו נכנס לך הביתה וגונב לך את כל מה שיש לך, ואני לא מדבר על מחשב או טלוויזיה אלא על תמונות משנות תרפפו, על דיסקים אהובים, תקליטים שאין להשיג, ספרים, מזכרות קטנות מנשים אהובות. מישהו נכנס לך לחלומות ומחק את הכל, את הזכרונות ביד מטונפת, אכזרית ורעה.
מישהו חטף לך את אהובתך ביד גסה והוא עושה בה כבתוך שלו, אונס, מזנה, מכה. כן, זה כואב, רישומו לא ימחק.
אולי נרד ליגה, אולי בסוף לא, בסופו של דבר אנחנו נקום ונחזור על אף פי כן ולמרות הכל כי שחקנים, מאמנים והנהלה מתחלפים כמו גרביים, אוהדים לא.
אבל עכשיו זה כואב, כי היום יש דרבי ואנחנו במקום האחרון. הדילמה היא האם לתת את הכל ולנצח את הדרבי הזה למרות הכל, תוך הסתכנות בסיכוי ש"הסרטן" (גיא לוזון) ישאר בעמדת המאמן או להתפלל להפסד כדי שסוף סוף ההנהלה המטומטמת הזאת תפטר את השרץ. אני לא בטוח שהשחקנים מאמינים, אני לא בטוח שאכפת להם, הסמל מזמן נזרק לאשפה, הכסף והכבוד מדברים, גם הם רוצים שהוא יעוף. לנו אכפת ובכל זאת, ראבק, זה דרבי.
אז בזמן שנשאר עד לשריקת הפתיחה אני שוקע בהזיות משלי, הדרך הבטוחה להמלט מהמציאות. בהזיותי, מייד לאחר שאני קונה את גוגל, דבר ראשון, אפילו לפני שאני קונה לקלי פרארי אדומה, לפני שאני קונה לעצמי כל מיני בגדי לייטקס וצעצועים, אני קונה את הפועל.
בהזיותי אני מביא את יוהן קרוייף כמאמן שמצעיד את הפועל לגמר ליגת האלופות.
בהזיותי אני משריין ביציע הכבוד מקומות לכל שחקני העבר הגדולים של הפועל לכל החיים.
בהזיותי אני מנהיג בקבוצה אורח חיים של עבודה קשה ומקצוענות.
בהזיותי אני דואג לקהל הנפלא של הפועל בכל מקום שאליו הם יגיעו לעודד את הקבוצה.
אני מתגעגע לעלי מוהר שידע לכתוב את המילים הנכונות כדי לעודד אותנו ולהביע את מה שאנחנו מרגישים.
ואולי בכל זאת נביס אותם באחד אפס קטן?
אמרו לו
אריק איינשטיין
מילים: פלויצ'יני
לחן: פאולו קונטה
גרסה עברית: עלי מוהר
זהו סיפור עצוב על ילד
אחר כך נער
היום כבר איש
הוא לא שמע קולם של אלה
שהזהירו הוא נשאר אדיש
הוא לא שמע מה שאמרו לו
לכן היום הוא בעסק ביש
אמרו לו שהחיים זה לא משחק
וקונצים פה אין
אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק
כי אוי לו למסכן
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתבגר
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער
עוד שהיה כולו רק ילד
בבית הספר העממי
עוד כשתלה בשמי התכלת
מבט עצוב קצת וחולמני
כבר אז עינו הייתה פוזלת
אל חבצלת האדמונית
אמרו לו שיתרכז בלימודים
כי זה החשוב
אמרו לו שמבנות וריקודים
יהיה סוף עצוב
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר
אז הוא לא למד שום לקח
אין לו שכל גם להצטער
גם כשהלך לכדורגל
הוא לא חיפש לו רק ניצחון
ובהתלהבות של עגל
ויתר על שקט וביטחון
ועד היום הוא עם הדגל
ועם הצבע הלא נכון
אמרו לו שהחולצה האדומה
זאת לא מציאה
אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה
ואין יציאה
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער
לפני 18 שנים. יום ראשון, 11 בנובמבר 2007 בשעה 8:49