שלושה שבועות של גשם רצוף, פעם מתחזק, לעיתים טיפטוף מתמשך. השמש הפציעה ליום אחד מתישהו לפני שבוע וחצי ונעלמה כמו שבאה. השלגים נערמים בכמויות בסיירה, הולך להיות אביב נפלא השנה.
בנתיים אני שקוע עד צוואר בעבודה, בעיקר כי פתאום התפתחו דברים חדשים וטובים ועלי להשקיע את הזמן הדרוש וגם בגלל שליילותי הפכו לריקים פתאום. אז אני משקיע את עצמי בעבודה כדי לא לשקוע בבדידות הזאת. ראיתי את קלי אולי שלוש פעמים בתקופה האחרונה והיחסים שלנו עברו בעיקר לטלפון. אני חושב שאני משתגע אבל אני צריך להתרגל למצב החדש.
קלי ישבה במכונית וחיכתה לילדייה כשביתה בת ה- 15 פרצה מבית אביה בבכי, אחיה רץ בעקבותייה.
"סעי, סעי כבר, אני לא רוצה לחזור לפה לעולם"
קלי ניסתה להבין מה קרה, היא אספה את שנייהם ונסעה משם.
"אתה שומע? יש חדשות"
"כן מיסטרס, מה קרה?"
"הילדים החליטו ביחד להשאר איתי ולא לחזור לאביהם"
"למה? מה קרה?"
"הוא גירש את הילדה מהבית"
"מה פתאום?"
"הוא כנראה היה באחת ההתקפות שלו, כנראה נגמר לו הכסף לסמים והוא התחרפן"
"מה הוא אמר לה? מה היא כבר עשתה?"
"הוא, כרגיל, האשים אותי בכל עוולות העולם, היא נסתה להגן עלי והוא גרש אותה"
"מטומטם"
"אם היה טורח לעבוד יום אחד בחייו או להפסיק עם הסמים אולי לא הייתי אשמה בכל דבר, בקיצור, הם ישבו יחד שנייהם והחליטו לא לחזור לשם"
"סוף סוף"
"כן, סוף סוף"
אחרי שתיקה קצרה היא אמרה "אנחנו צריכים להתכונן למצב החדש"
הממהמתי קלות, נפל לי האסימון.
אז ישבנו וחשבנו מה לעשות, קלי רצתה לספר לילדים שאני לא סתם חבר של אמא, לדעתה זה יעשה את הדברים יותר פשוטים והיא גם תוכל לבלות איתי את הלילות כשצריך. אני חשבתי שזה לא רעיון טוב לבלבל את הילדים ככה אחרי השינוי הזה. גם ככה הילדים האלו עברו יותר מידי טלטלות בחיים הקצרים שלהם. סטייסי, בד"כ החלק ההגיוני של המשפחה תמך בדעתי והחלטנו לא לספר להם כלום בשלב הזה. החלטנו שכמובן אני לא אוכל לישון אצלן יותר, לפחות לא כשהילדים שם, והיא מצידה תמצא את הזמן כדי לבקר אותי ואולי אם יתאפשר גם תישן אצלי.
"אני אשתדל לבוא לבקר, אבל אתה צריך להבין, הדברים קצת ישתנו עכשיו, אבל אני לא אזנח אותך, אל תדאג" היא אמרה.
אחרי כמה ימים היא באה לבקר אותי, כרגיל היא הסבה אל השולחן במטבח כשאני מכין לה את הסלט שלה והודיעה לי שהיא עומדת להפגש עם עבד נוסף, כריס ועם מכר ותיק שלה ג'וליאן, צלם, צייר, מוזיקאי וגם דום.
"יש לך זמן לזה?"
"כשרוצים יש זמן לכל דבר" היא ענתה
"אני שמח מיסטרס, את בהחלט זקוקה לעבדים נוספים"
היא חייכה, היא לא צריכה לשאול אותי היא יודעת שאני שמח בשבילה. אבל מאיפה לעזאזל יהיה לה זמן לזה? ומה איתי?
שלושה שבועות בקושי ראיתי אותה, לילה אחד היא נשארה לישון "אני חושבת שזה בסדר, גם ככה אני יוצאת לעבודה לפני שהם מתעוררים" היא אמרה. היא הרשתה לי ללקק אותה והתנפלתי עליה כמוכה שגעון היא מצידה לא ויתרה על ההזדמנות לגמור שבע מאות פעם, זו גם היתה הזדמנות בשבילי סוף סוף לגמור.
ואז שוב נשארתי לבד. לא סישנו כבר כמעט חודש, כשהיא סוף סוף באה היא נראתה גמורה מעייפות. המשמעת קצת התרופפה את הפרק האחרון בשעורי הבית שלי דחיתי פעם אחר פעם. מידי פעם גם יללתי את יאושי מהמצב. באחד האמשים התרפסתי בפניה ותקעתי בה את מבטי הכלבלבון שלי מתוך ציפיה שהיא תבין את הרמז, או יותר נכון תענה לתחנוני. היא יודעת בדיוק מה חסר לי, היא רואה הכל.
לפני 18 שנים. יום שני, 11 בפברואר 2008 בשעה 5:41