"אנחנו צריכים לדבר"
כרעתי על ברכי לפניה "כן אלילה"
"חשבתי הרבה על הקשר שלנו ולאן הוא הולך, הייתי רוצה לעשות כמה שינויים. היה לנו מאוד כיף בשנה האחרונה אבל אני רוצה לקחת את הקשר הזה לכיוון אחר, אני רוצה להתקדם."
זקפתי את אוזניי והסתכלתי עליה בציפיה.
"הקשר שלנו התבסס, בין השאר, על הרבה סשנים וזיונים ולא הקפדתי איתך על הדברים הקטנים באמת. הרבה פעמים הערתי לך על כל מיני דברים שלא מצאו חן בעיני כמו הנעליים שזרוקות, והבגדים המפוזרים לכל עבר, על הכלים בכיור וכו', ואתה לא הפנמת את זה עד הסוף. אני אשמה שלא הקפדתי והחלקתי את זה, עשיתי המון טעויות איתך. אתה זקוק לאילוף קפדני, הרגלתי אותך להרגלים רעים וזה עומד להשתנות."
"כן אלילה, אני מבין"
"אני לוקחת אותך למסע ארוך של אילוף, הוא יהיה קשה, מתסכל, אני אשבור אותך לחתיכות ואבנה אותך מחדש, אבל אף פעם אל תשכח שאני אוהבת אותך ושאתה בר מזל שאתה איתי"
השפלתי מבט "אני מבין אלילה" מלמלתי
"השינוי הראשון יהיה בכך שלא תקרא לי יותר אלילה אלא רק כשאנחנו במיטה, מהיום אתה פונה אלי בגבירתי"
"כן גבירתי" עניתי מייד
"בנוסף אני מורידה ממך את קולר האימונים, כרגע אתה חופשי"
הייתי בהלם, הבשורה הזו הלמה בי כמו פטיש בראש, הייתי על סף דמעות, היא הסתכלה עמוק בתוך עיני ולחשה: "אם אתה רוצה את הקולר הזה, תאלץ לזכות בו בחזרה"
"כן גבירתי" לחשתי
היא הורידה את הקולר מצווארי עטפה אותו בידה והראתה לי אותו וחזרה "תצטרך לזכות בו בחזרה, אתה מבין?"
"כן גבירתי" מלמלתי ודמעות ביצבצו מעיני.
"כל שבוע תקבל משימות חדשות וכדאי מאוד שתעמוד בהן אחרת תענש קשות, אתה תקבל רשימה מסודרת עם תאריכי יעד ותבצע אותן באדיקות. דווח לי כשאתה מסיים, אני גם אבדוק אותך"
עברנו בבית וקלי חילקה את המשימות הראשונות, במקלחת להבריק את כל הפינות הקטנות, לקרצף את האבנית בשרותים ובאמבטיה, העונש על אי ביצוע משביע רצון: אין ארוחות שישי עם החבר'ה הישראלים. בחדר השינה, נעלים תמיד בארון, כל נעל שתהיה מחוץ לארון, תלקח, כמו גם הבגדים. שולחן האוכל חייב להיות נקי מחפצים, ניירות, פתקים, ריק לגמרי, תמיד. הכיור נקי, שטוף, מבריק ולעולם לא יהיו בו כלים. כל כלי שאני משתמש ישטף מייד לאחר השימוש. כל כלי שימצא שם, יזרק. רשמתי הכל בפנקס כפי שדרשה והיא בדקה שרשמתי הכל כפי שצריך.
הרגשתי כמו ילד נזוף, היא ראתה שאני במבוכה וליטפה את לחיי "זה לטובתך, אתה זקוק לזה, אתה תהיה עבד למופת, זה מסע קשה אבל משתלם, גם אם פעם תהיה עם מישהי אחרת."
"כן גבירתי, תודה גבירתי"
היא חייכה "יש לך שבוע לסדר את כל הבית, יתכן שאני אבוא לבדוק את הבית כשאתה תהיה בעבודה באחד הימים, כדאי מאוד שהבית יהיה מסודר לשביעות רצוני, תמיד!"
"כן גבירתי, תודה גבירתי"
ואז היא הלכה, משאירה אותי נבוך, נזוף וחסר נשימה. האם אני מסוגל לעמוד בזה?
לפני 18 שנים. יום ראשון, 8 באפריל 2007 בשעה 19:43