חזרתי, אחריי בערך חודשיים של ניתוק מהכלוב, אחריי יותר מחצי שנה של נתק מהעולם, הייתי חייב, קרסתי, נפשית, פיזית, הזנחתי את עצמי, אכלתי ג'אנק כל יום ולא פחות גרוע עם המזון המנטלי.
שקעתי, חשבתי שאהבה תציל אותי, זוגיות, מישהי שאולי תתן לי מוטיבציה לחזור לחיים. וכל נסיון כושל רק לקח אותי יותר למטה ולא הבנתי מה אני עושה לא בסדר, ואז הבנתי שלרגע שכחתי את הכלל שלי, את מה שאני תמיד אומר לעצמי, לאחרים, על מנת שיתבוננו עמוק.
"אתה לא יכול לקבל את מה שאין לך לתת"
תמיד חייתי על פי זה כשהבנתי את המשמעות.
אתה לא יכול לקבל את מה שאין לך לתת, אין לי אהבה לתת לעצמי, לדאוג לעצמי, איך בכלל חשבתי על לקבל אהבה ממישהי, שלא נדבר על לתת, חייתי במין אשליה אפופה בנוחות, במסווה של רצון, חיפוש.
הבנתי שמשהו חייב להשתנות, הבנתי שאני חייב למות, למות כדיי להיוולד מחדש, הבנתי, כי משהו בי כבר מת.
אז הפסקתי להזמין "מזון זבל", חזרתי לבשל אבל עם טוויסט "קטן", בלי סוכר, בלי פחמימות, בלי מזון מעובד!
אחריי שבוע בלבד התחלתי להרגיש בנאדם חדש, פיזית.
אחריי שבועיים שמתי לב שהבגדים שלי נהיו גדולים עליי.
חצי שנה לתוך התהליך מצאתי את עצמי חזק יותר ממה שהייתי בגיל 25, ובתוך חליפה בדרך לחתונה של האחיין הבכור שלי, מתרגש, נכנסתי עם התהליך שלי מאחוריי מן גאווה קטנה על הנצחון , הוא לא היה נוצץ, התבודדתי הייתי חייב, אף אחד לא ידע מה אני עושה, אף אחד לא הבין למה, חשבו אני בדיכאון, הייתי, אבל זה לא מנע ממני לקחת אחריות ולמות, למות כדיי להיוולד מחדש
בחודשיים האחרונים הייתי מנותק מהכלוב, מנותק, פרופיל מושבת והאמת, זה מה שהיה חסר לי על מנת להתנתק לחלוטין מהכל.
במהלך הזמן הזה זכרתי שהשארתי פה ילדונת קטנה, נשמה קטנה ויפה, עם עומק שנורא התחברתי ורציתי להפוך לשלי, לגדל ולגדול איתה יחד, רציתי להיות שלם, על מנת לתת לה את המקום הראוי לילדה, על מנת להיות ראוי לילדה!
אז חזרתי עם תקוות גדולות, אך יותר שקול, מאוזן, יציב. חזרתי אחרת ממה שהייתי, לא סיימתי, אני עדיין בתהליך, אבל אני מרגיש, אני מתתי, ומשהו נולד מחדש, חזרתי שונה, עם סט כלים שרכשתי במאמץ, חזרתי עם תקווה של לראות אותך.
לא באתי עם ציפיות, הציפיה מתה יחד איתי, באתי עם תקווה, ראש מורם ודרך שעברתי, אבל הדרך נעה אצל כולם, וכשחזרתי, מצאת לך אבא אחר.
אם אגיד שלא צבט לי אשקר, רציתי לעמוד מאחורי מילותיי, כל מה שדיברנו, הריי למילים ללא מעשים אין משמעות. אבל חזרתי אחר ולמדתי לחייך גם כשכואב, אנחנו מתפתחים מכאב, חייכתי,עם תקווה שמצאת לך את הבית שלך ואת האחד שיעטוף אותך, חייכתי והמשכתי להסתכל קדימה.
אני יכול לנסות לתקן לב שבור, נשמה פצועה, ביטחון עצמי, אבל אני לא יכול לנסות להפריד, אני לא יותר טוב מאף אחד, זה לא גברי, ונגד העקרונות שלי, אז הדבר היחידי שנותר לעשות זה לזכור שיש לי סט כלים שרכשתי ודרך להמשיך, אני לא יכול לעצור וכשאין לי דבר לעשות חוץ מלאחל טוב, אני מעביר את זה לרעשי רקע, כי יש לי דרך לבנות, כי אני לא נשען על מוטיבציה, וזה לא משנה מה אני מרגיש, אלא מה אני עושה בנידון וזה לא לעצור, החיים לא מחכים שתרגיש נכון, החיים לא ייתנו לך מתנות חינם, החיים באים למי שמסרב לעצור. מי שעוצר דועך ומי שדועך מת, אבל
מתתי, מתתי כדי להיוולד מחדש.