תרפיה מול מקלדת

אני מרגישה שיש מילים שלא נאמרות בינינו,

וזה יותר קשה ממילים קשות.

בא לי שוב , כמו ילדה, להסתחרר בעיגול

עד שכל העולם מתערבב, להנות מכך שהקרקע כבר לא יציבה,

זה חלק מהקסם מהיתרונות בלהיות ילדים,

אין פחד,

ואם אין פחד אנחנו מסוגלים לקבל בשלווה, בשמחה או אפילו בכעס את הכול,

אבל אנחנו מסוגלים לקבל, וזה המפתח.

בא לי להסתחרר ולא לפחד מיפול,

ולא לדאוג מכך שאין קרקע יציבה מתחתי, אלא רק להנות מתחושת הריחוף.

מרגישה באמצע, תקועה, לא פה ולא שם,

מנסה לחצות את הביניים, וכל פעם מכשול אחר,

כל מה שאני רוצה, צריכה זו נקודת אור

שאוכל לחסות בחומה, ולמצא את הדרך בערפל

אני בטוחה שאתה קורא את המילים האלו ותוהה אם זו אני,

אבל אתה תקוע בתוך החיים הפרבאריים  שלך ,

עם האישה הוונילית שלך , שמרגישה סופר קינקי אם נתת לה כמה פליקים במיטה,

ואתה עם התסביך קדושה זונה שלך, לעולם לא תבקש ממה יותר, לא בגללה אלה בגללך,

כי הרי אתה לא יכול להכיל את הדואליות הזו.

ומידי פעם מציץ כאן, אולי עברה לך המחשבה בראש שאולי זו אני, אז כן...

אתה לא טועה, 

ועצוב לי איך שלא באמת אמרנו שלום.

ובפעם האחרונה שראיתי אותך, מעמיס את הדירה , והיא לידך עם ארגז של דברים אחרונים,

שניכם מתרגשים,

ואני לא יכולה לנשום.

וככה במקרה שלום חפוז ברחוב, וזהו...

אני כותבת כי באותו הרגע אני לא אהיה מסוגלת לדבר,

הריח שלך יציף אותי וכל תנועה שלך תכניס אותי לדריכות וצפייה...

וכל מה שיעבור לי בראש זה תמונות של הידיים שלך הופכות אותי למריוניטה.

ואני אשתוק או אנסה להיות משעשעת וחכמה, בטח בלי יותר מידי הצלחה,

כי מה לעשות הדם נוהר לי בורידים ולא בדיוק עסוק בלהעביר חמצן למוח,

וכשתיגע בי רק אז אוכל להשתחרר, כי הגוף מבטא הרבה דברים יותר טוב ממילים,

ועם כל נגיעה,עם כל מכה

הגוף שלי ינוע למנגינה שלך.

להרגיש את הזין שלך פועם לי ביד , בפה,

איך עם כל יניקה עובר בי גל של רטיבות,

רוצה להרגיש את הידיים שלך עליי, מרתקות אותי,

כך שהתזוזה היחידה היא של האגן שלי שנהדף עם כל חדירה.

והצלילים שנשמעים הם של בבשר בבשר

הזין שלך בי, והיד שלך נוחתת עלי

אבל אני אהיה שם מולך כשכל התמונות האלו רצות לי בראש

ואנסה להיות רצינית ושקולה...

מישהו אמר לי לא מזמן "אל תחשבי מהכוס" ,

בכנות בין העצות הטובות שקיבלתי, 

אבל איך אני יכולה....

פשוט יום חסר פואנטה

אני ביקורתית, גם אם אני לא אומרת כלום, או שוללת זה לא אומר שזה נעלם מעיניי,

הרבה פעמים אני בוחרת לא להגיב , לא להעמיד את האדם שמולי במקום מתגונן,

אבל מול עצמי אין לי את הפריולגיה הזו , הביקורת חותכת ופוצעת,

הקול בראש שלי יכול להיות אכזר וקר.

אני פשוט צריכה מישהו שישתיק את הכול, 

ובסך הכול יגיד לי שאני טובה, שדרכו אני האמין שאני טובה

אני עדיין במאבק עם עצמי, מצד אחד מה שאני רוצה , מה שאני יודעת שיעשה לי טוב,

מול מה שאמרו לי, שחינכו אותי להאמין.

פעם הייתי טוענת שאני נטולת אגו, הרי זה מגוחך, 

הדבר שהכי מפאר ומעצים את האגו זה חוסר המודעות אליו,

ההתנהלות שלי נשלטה על ידי מבלון מלא באוויר חם,

היום אני יודעת שיש לי עוד דרך לעשות,

מצד אחד, מעיין תחושה, קשה לי להגיד שזו ידיעה ברורה, אבל זה מרגיש כך

של מה שאני רוצה להיות, מה שאני מוכנה לתת ועד כמה,

ויש את האגו שלי שעדיין שאול שאלות

מסרב לשחרר שליטה.

אני רוצה להיות מסוגלת לחיות ברגע,

בנקודת הזמן בלי להסתכל ממנה אחורה או קדימה,

אלא פשוט להיות.

לחוות את הדברים כמו שהם,

בלי פרשנות וניתוחים.

בלי שאלות של טוב ורע.

המקום הזה באמת מרגיש כמו כלוב,

אני מרגישה כמו נמרה כלואה , מסתובבת במעגלים, בתוך גבולות הכלוב,

מפנטזת על חיים חופשיים,

וכמו נמרים, מפנטזת על הסוואנה,

כר פורה לטורפים ונטרפים,

שבו הכול חופשי ופרוץ ומואר.

אומנם אני חדשה בגן החיות הקטן הזה,

ונכון... יש לי עוד המון מה לגלות , וזה עולם חדש שנפרש בפני

אבל אני מתענגת על הכול, לעולם לא אחווה את הדברים בצורה ברורה וחייה ועצומה כמו שממש עכשיו והיום.

אבל הכלוב הזה קטן, ואני מרגישה שאני יכולה לפסוע רק כמה צעדים לכאן ולכאן,

מה שבעצם אומר שזה סוג של עמידה במקום.

למישהו יש רעיון או עצה,

איפה יש טורפים פראיים שלא מכוסים במיי ביצה?

אני יודעת ששלושת רבעי מהבעיה , אם לא כולה, זה החוסר סבלנות שלי,

אבל איך אני יכולה להיות סבלנית כשיש לי עוד חיים שלמים לחיות

ורצונות עבור 10 תקופות חיים שונות.

אני רוצה את הכול מהר ומייד ועכשיו!!!