האנשים הזמניים / נעם חורב
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.
ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.
וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.
אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,
כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.
שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.
זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -
האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.
שנכשלנו.
שלא שמרנו עליהם מספיק.
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.