סיפורה של מתחלפת

אני צריכה אותך אוהב, כנוע, כואב.

אני צריכה אותך מספק ומסופק בכל אספקט.

אני צריכה אותך שלי.

אני צריכה את ההתמסרות שלך, הפיזית והמנטלית כאחד.

אני צריכה שתניח את הלב שלך בידיי בידיעה מוחלטת שהוא מוגן.

אני צריכה את הדם שלך מתחת לציפורניים שלי אחרי לילה מלא תשוקה.

אני צריכה את הנשימה שלך קבורה עמוק בצוואר שלי באפטרקייר, בחיבוק עוטף ומכיל- עבור שנינו.

אני צריכה אותך, את כולך, שלי ורק שלי.

ואם יש משהו אחד שאני אוכל להבטיח לך- כשתהיה שלי, ללא ספק וללא סייג אתה תגלה שאני צריכה להתמסר לך בדיוק באותה הצורה. וכל כולי אהיה שלך, הגוף, הלב והנפש.

אז...האם אתה באמת שם? אתה קיים? ואם אתה קיים..האם אתה רואה את הפוסט הזה?

אתה רודף אחריי שנים, מבקש להיפגש, מנסה להכתיב תנאים ואני בשלי. הייתי הסשן הראשון האמיתי שלך.עם אפטרקייר והכלה. 

שאמרת שאתה אפס שלי כעסתי, אם אתה אפס ואתה שלי מה זה אומר עליי? עלינו?

חצית גבולות שהוגדרו מראש, עצרתי את הסשן ואחרי הסבר נפרדנו דרכנו,  ואני חשבתי שלתמיד.

לאורך השנים ניסית ליצור קשר וכל פעם התפספסנו בצורה אחרת..עשור וקצת אחרי שלחת הודעה שוב, מבקש להיפגש ואני אומרת לך כן, מה כבר יכול להיות?

 חיכית לאישור לעלות, אתה נכנס לראות אותי במגפיים, גרביון דק ושמלה שלא משאירה מקום לדמיון, כבר לא אותו גוף שהכרת, הלידה והחיים שינו אותו מהותית ואתה, למרות התמונות שנשלחו והוחלפו עם השנים נתת לי את ההרגשה של האישה הכי סקסית ביקום.

אתה יורד מולי ל4, מנשק את המגפיים כפי שלמדת בעבר ומודה על ההזדמנות ואנחנו משחזרים את הפגישה הראשונה שלנו.. אני מרגישה אותך לצידי. איתי. נמס מבין החזות של ה"גבר" לשלולית שמעסה את כפות רגליי, סופגת עקב בצלעות כשזה לא מדוייק.. אתה הרי יודע איך אני אוהבת את זה.

לאורך הסשן אתה מיילל שלוחץ בכלובון, אתה יודע שלא מגיע לך להיות משוחרר ואני בחצי חיוך שולחת יד מגרה ומפליקה בקצה כלוב המתכת הקר. נפלטת ממך יבבה של עונג וטפטוף ואתה יודע לנקות את כפות הרגליים שלי מהטיפות שלך. עם מבט של חלחלה מצדך ומבט של עונג מצדי ואתה מציית בלי מילים. 

לאורך כל הדרך העיניים שלנו לא זזות אחד מהשנייה, נושמים כל רגע, סופגים כל תחושה.

אחרי עשור וקצת אנחנו סופסוף סוגרים מעגל, מתחבקים ארוכות אחרי הסשן ומדברים על מה קרה ומי חלף בחיינו.

עוד חיבוק אחד וזה שלום אחרון. מאמינה שעוד נתראה אבל זה מבחינתי סיומו של ספר יפייפה שכתבנו יחד באהבה, כאב, סיפוק רגשי ומילים שעיצבו לנו את התקופה יחד.

תודה על הכל, בעיקר על שהיית שלי, גם אם לרגע.

לפעמים אני רוצה שתהיה אפליקצייה כזו שתחליט עבורי מה לאכול ומאיפה.

רעיונות? הצעות? מתנדבים?

(עם כל האהבה שלי לדם, חתלתולתכם הנאמנה צמחונית)

🥺💤🤦‍♀️

מילים יפות נלחשות באוזניי, הוא עדין איתי, עם הגוף והנפש.

לא, הוא לא רכרוכי, הוא התגלמות השליטה.

הוא יודע לזיין כמו שאף אחד אחר לא, אגרסיבי, קשוח ומצד שני חם, עוטף, דואג ומעיף.

הוא שולט עדין, רך, אבהי כמעט והוא מעניק את נפשו וגופו אליי.

הוא מתמסר אליי ככל שרק ניתן בתגובה להיותי כמעט שלו.

אז כן, הוא שולט עדין, עדיין לא שלי, אבל חד משמעית משהו בי לעולם לא יחזור אחורה אחרי שפגשתי אותו.

The bright city light created a shadow, a shadow that covered sinful acts of lust and desire.

He's love, dipped in inner struggles drove his to the exact spot I needed him to be, a blissful getaway from reality even if it's for a short while. 

Tied up, our demons started dancing in slow motions, with a touch no touch play, the slow becomes a tango, our bodies becoming one.

In a sub and dom space we are devouring every inch of each other. A lioness and a wolf in a power struggle,  both hurt, bleeding,  satisfied. Trying to catch out breath before heading out to deserted street. 

A kiss goodnight and a quick hug, turning away each to his own path, becoming strangers - until next time..

אתה מגיע חסר מודעות למה הולך לקרות, הכנתי אותך מראש שזה יהיה אחרת, משהו שאתה לא יודע עדיין לעכל.

לראשונה מאז שאתה שלי אתה ריואה אותי בלבוש מינימאלי, חזייה שחורה, תחתון תואם וחלוק שקוף למחצה קשור בקשר פרפר של אריזת מתנה- מתנה שהיא לא עבורך.

הראש שלך מושפל בזמן שאתה על 6 מולי, משתמשת בך כהדום כשלרגליי מגפיים עם עקב סטליטו חד שעובר לך לאורך כלוב הצלעות.

אתה עומד דום בתוך הכלובון שלך, כאוב מבפנים ובחוץ על העובדה כי המגע היחידי שיש לך ממני היום(עד כמה שאתה יודע) זה העקב וציפורניים שמסמנות את הרכוש שלי.

הוא נכנס לחדר, אתה מכיר כבר את צליל נעליו נוקשים על הרצפה בקשיחות ובצעדים בטוחים.

הוא מנשק אותי נשיקה טורפת, חושנית ועמוקה. אנחנו הולכים לחדר ואתה זוחל אחרינו כמו הכלב שאתה, רואה אותו מפשיט אותי ואתה מתיישב במקומך ליד המיטה בכריעה קרוב אליי. יכול להרגיש את הנשימות שלי מואצות.

הוא מזיין אותי כמו חיה רעה, רעבה וחסרת מעצורים ואתה מסתכל עליי מתפרקת ומתפנקת. מגרגרת כחתולה מיוחמת מכל תנועה.

הוא עומד לגמור ושואל איפה, אני אומרת לו עליי, בתוכי, שאני רוצה לטפטף את הגבריות שלו.

המבט המושפל שלך מעיף אותי לאורגזמה נוספת כשהוא גומר איתי.

אנחנו נפרדים לשלום ואתה מתחיל בעבודתך, מלקק, מנקה לראשונה והטעם הזר הזה, של גבר אחר, מאמלל אותך ומעצים תוך כדי.

אני פותחת את המנעול ונותנת לך לקלח אותי,  לעטוף ולדאוג.

אתה כל כך צמוד שאני מרגישה אותך נמס לתוכי, נפש רכה ומתלטפת.

"אני גאה בך מתוק שלי", אני מחבקת אותך צמוד אליי עדיין נוטפת מים מהמקלחת ומעבירה יד אוהבת על הזין היפה שלך, "תודה מיס" אתה גונח. "אתה יודע שמגיע לך פרס?" הוא מהנהן בנמרצות ואני אומרת לו שאני מרשה לו לגעת. הוא מבקש אישור לגמור אחרי כמה דקות בודדות ואני מכרבלת אותך אליי ומאשרת.

אנחנו נרדמים שלובים אחד בשנייה בידיעה שהיום הזה נגמר בטעם של עוד.

ביום מן הימים הלביאה תפנה מקום לחתלתולה הקטנה לבוא לידי ביטוי. 

הלביאה שתמיד על המשמר, תמיד מגינה על מה ששלה, תמיד דרוכה, בסוף תמצא את הנחלה לשחרר גם את הגורה שבפנים.

האם יש מישהו ראוי לראות גם את הפגיעות, את הקטנטונת שמתה לצאת לשחק? האם זה בטוח לבטוח בכלל?

עיניים קולטות נפש מהצד השני של המועדון, אני באמצע סשן קליל ואתה מחכה שאסיים עם סדרת ההצלפות השבועית. תאווה, קנאה ואש משתוללות בריקוד במבט שלך.

אתה ניגש ואני מושיטה יד לשלום, כדרכם של ג'נטלמנים אתה מנשק את גב ידי ואני נמסה מבפנים עם ארשת פנים שלא מסגירה מאומה, אבל אתה רואה אותי, את המעבר.

אנחנו יוצאים לרחוב בשעה שהרחוב ישן ושומרים על שקט חלילה לא להעיר,הולכים אחד ליד השנייה, נוגעים לא נוגעים, אני רואה את גבריותך מתנפחת ומתהדקת במכנסיים הצמודים. 

אתה נושם אותי לעומק ומדביק אותי לקיר לבנים חשוף וקר בנשיקה שיכולה לשרוף כל קרחון.

הדופק עולה, רטיבות בין רגליי נוטפת ומטריפה ואתה, חיית ציד מריח אותי, מסניף אותי לעומק הריאות ולומד איך אני זזה.

אני אומרת לך שצריכה ללכת ואתה לא משחרר. "קיטן שלי", כבר תפסת בעלות. אני מתמסרת לחיוך שלך. לקול נוטף סקסאפיל ואני צריכה אותך. עכשיו.

20 דקות ארוכות ואנחנו אצלך, אני על הברכיים מולך ואתה דורש את שלך.

דמעות של מחנק ועונג עולות כשאתה מזיין לי את הגרון כאילו מחר אנחנו כבר לא פה יותר, אני כל כך עמוק בספייס ומשפריצה רק מלענג אותך.

ידיים אזוקות למיטה, רגליים עוטפות את ראשך כשאתה קבור עמוק בנשיותי. אוח איך אתה אוהב לטרוף אותי, פעם אחרי פעם מפסיק כאשר רעידות של עונג מציפות אותי.

אתה נושך לי את הירך הפנימית. מסמן טריטוריה סביב מה ששלך, אתה עולה לצוואר בנשיקה שלא משאירה מקום לספק, גורם לי להתחנן לעוד ובסוף, סופסוף חודר כל כך באגרסיביות.

"דאדי שלי" אתה שומע את קולי קורא לך, מאיץ בך, מבקשת עוד ממך.

"כן קיטן שלי?" אומר לי בקול עמוק כאילו אתה לא באמצע לדפוק אותי כל כך עמוק שמרגישה אותך מסדר את האיברים הפנימיים שלי מחדש.

"אני צריכה אותך. אני קרובה וצריכה עוד, בבקשה דאדי שלי?" מתחננת לפני האורגזמה המי יודע כמה ואתה מאשר בנשיכה בצוואר ונהמה עמוקה מעונג.

אנחנו מתפרקים כמעט יחד ואתה עוטף אותי אלייך, לתוך הבועה שלנו ואני בחיוך ענק נמסה לתוך עולם רך ונעים, העולם שלי ושלך רק לעוד רגע.

**טריגר ופריקה, המשיכו לקרוא בשיקול דעת.

"את כל כך יפה, פשוט מרחוק" מילותייך חורצות חתכים עמוקים בנפגש שהחלה קמלה ונעלמת.

הנשימה שלי, מלווה בכאב של אהבה חד צדדית, שייכת לך ואתה רק לקחת מבלי להניד עפעף.

השנים עברו ועזבתי את הכל עבורך. את הלב והנפש, את הבית, את המשפחה החברים והבדסמ.. ואתה? אתה ראית את הצעד הבא, את הילד ואת השפחה שעושה הכל רק בשביל שלא תלך.

הפליקים הקטנים בטוסיק החלו מכוונים לאזורים אחרים בפחות חיבה ויותר דרישה.

החיזור הפך למילים מטובלות באהבה עצמית שלך ושנאה יוקדת שלי כשאמרתי לך לא.

כשהילד נולד, נעלמת, השארת אותי לבד בתוך בור שחור.  צעקתי אלייך ועלייך, בכיתי, שתקתי וככל שהייתי צריכה אותך ככה התרחקת לתוך עולם מנוכר ורחוק.

התחלתי ללמוד לחיות בלעדייך, עבורי ועבור הילד שלנו וכשראית את זה, שלא באמת זקוקה לך יותר השתוללת. מתוך הכאב והלבד גיליתי את עצמי מחדש ואתה, אתה לא יכולת לסבול את זה.

"את כל כך יפה, פשוט מרחוק" את לא רואה את זה כי את קרובה מדי היית לוחש שהיית פורק את חטאיך לגופי. כשאני מקושטת בסימני "אהבה" כי פשוט לא הצלחת לעצור.

מתוך חמש שנים יחד, שנה שלקח לי לברוח ממך, לנתק אותך ולהציל את כולנו מתהום שממנה ניתן לצאת רק בדרך אחת.

ועדיין יש לילות שאני נושמת את החולצה שלך אליי, בוכה ביום שהיה אמור להיות המאושר בחיינו כי הבנתי סופסוף שבחרתי בזה, במודע או לא.

מתוך הכאב ומתוך הצער, מתוך הלילות חסרי השינה והימים חסרי המשמעות התחלתי לגדול, לחזור למי שהייתי, עם שריטות וצלקות, חתכים וכוויות אבל משכילה יותר. 

אני כבר לא לבד גם כשהכי מרגישה ככה, אני לא שותת דם למעט זה שזורם לי בוורידים, לא נותנת להתקרב מדי שלא יראו כמה הצלקות מכוערות כי כמו שהיית אומר- את יפה, פשוט מרחוק.