המילים יושבות על קצה הלשון, הרצון להגיד, לבקש ולרצות לרצות.. ומצדו השני הצורך בשליטה, באיפוק, הכל שקול ומדוד.
כל כך הרבה שנים על הצד הדומיננטי, השולט, כמה שיכולה להיות קרה ואכזרית הצורך בלהעניק את החום והאהבה לפעמים גובר.
כל כך הרבה שנים בשליטה ואז אתה הגעת, עם חזות רצינית, איפוק וסערה שקטה וברגע אחד של חיבוק כל מה שחשבתי שרציתי נעלם כלא היה. זה לא היה מגע כוחני או לא רצוי אלא מדוייק וחברי, מעצים ומבלבל ובאופן אירוני - הדבר האחרון שהייתי צריכה באותו רגע.
נעלמתי לך, לטענתך חיפשת אותי.. הייתי באמצע סשן אגרסיבי שבאת להגיד שלום ואמרתי לך לחכות. סיימתי ונפרדת בחיבוק כשהמגע הזה, הריח הזה והסערה שלך לוקחים את הדוםספייס שלי לכיון אחר לגמרי.
הקשר התנתק ואיכשהו מצאנו שוב אחד את השנייה.
התחלנו לדבר, על מה ומי אנחנו, פירקת לי חומות של שנים בחיוך אחד קטן, ידעת בדיוק על מה ללחוץ ובחרתי לבטוח.
קבענו להיפגש, ציפיתי לך, ובסופו של יום לא הגעת. האכזבה בנתה חומות, התסכול הציב מגדלים עם שומרים חמושים בציניות וחיוך מריר..
את הלב שלי אשאיר מוגן עבור מישהו שיחליט להיות שם, שיוכיח שמגיע לו. אבל עד אז, יהיו את מי ששלי שאת מה שיש מעבר לקיר הלבנים הגבוה שנבנה. הם ימשיכו להציף בחיבה, בגאווה ובאושר.. באופן אירוני- כמו שרצית לעשות איתך.
