סיפורה של מתחלפת

אנחנו ביער לבד.. אין נפש חיה מסביב.

בין ערביים שקטים עוטפים אותנו, הקרירות של רוח חורפית מעבירה צמרמורת כשאתה נוגע בי ביד מהססת.

"אפשר?" אתה שואל ואני נדה בראשי.

הדופק עולה, הנשימות שטחיות ואינטנסיביות. שנינו בספייס שיוצר מעגל, שלך מזין את שלי והספייס שלי מזין את שלך.

שריקה של שוט חוצה את השקט, אנחת רווחה, חצי הכלה חצי גניחה משתחררת לשקט שסביב והאקו של השקט רועם לא פחות מצליל ההצלפה הבאה שנוחתת.

האינטנסיביות עולה, הקור מורגש על העור החם מליטוף זנבות הפלוגר. 

אנחנו מתחילים להאט קצב, לסגור את הסשן הרמטית. לעטוף אותו בצמר גפן ולשים אותו כזיכרון של בין ערביים חורפיים.

אנחנו נכנסים לרכבים אחרי חיבוק ארוך, מציף, ממלא ומנחית כאחד.

עוד רגע גנוב של מתק שפתיים, עוד זיכרון נעים שלעולם יהיה בנינו ובין השקט של היער.

עד הפעם הבאה..