דיברנו תקופה לא מבוטלת והוא סיפר לי על הפנטזיות שלו, המיקוד היה בcbt וחבלים ולי גירד באצבעות למזוכיסט קל.
זו הייתה פעם ראשונה שלו.
ראיתי את הלחץ בעיניים, את הגוף שמנסה להסתיר את המבוכה.
הייתה בו רגישות עדינה, שביקשה ממני להיות שם לא רק כשולטת אלא גם כמי שמרגיעה, מסבירה, אוספת, מלטפת אבל גם מכאיבה.
כשהתיישבנו ודיברנו, היה רגע קטן שבו הביישנות שלו נמסה. המבט שברח הצידה ומיד חזר אליי, המשחק עם האצבעות בחוסר נוחות.. הכל עורר בי יצר ציד, הנפש החתולית שלי סובבת סביבו ורק מחכה לנתר ולצוד את הטרף שלה שמצפה לזה בכיליון עיניים.
ידעתי שאז הוא נתן לי את האמון שלו. שהרווחתי את זה.
בהוראה מלווה בנקישת אצבע הוא ירד על הברכיים מולי, חשוף, זרם חם ויוקד עבר בי. לא רק כוח – גם אחריות.
Game on.
התחלתי ממגע עדין יחסית של כפות רגליי באשכיו, והוא יודע לספוג, אני מקפידה איתו על נשימות- משחקי אוויר זה לאחר כך- תנשום!
הבעיטות התחזקו והוא מאשר לי פעם אחרי פעם "ירוק אני בסדר", ואני עוברת לידיים שמושכות, מועכות, מצליפות ומדי פעם מעבירות ליטוף.
המבט שלנו לא מתנתק ואני רואה שהוא כואב עבורי, צמא לעוד אבל אחרת..
הוא מתחיל לרחף לי ואני הולכת להביא חבל.. החבל, הקשרים, חוסר האונים – כל זה לא היה רק משחק של שליטה.
זה היה מפגש אמיתי עם הפחדים שלו, עם הגבולות שנפתחו והרגע שבו הראש שלו הונמך והוא נאלץ להביט במה אני מעוללת למפשעה שלו, שם, בלי אפשרות לברוח – שם גם אני הרגשתי את עומק ההתמסרות.
בסוף, כשהגיע האפטרקייר, זה היה רגע השקט.
הנשימות, המגע המרגיע, החיבוק, ההחזרה לקרקע. דווקא שם, כשהוא ערום לגמרי ואני עדיין לבושה, נחשף מי הוא באמת, בלי מסכות, בלי הגנות, טהור לחלוטין ומתמסר עד כלות נשמתו.
עבורי זה לא היה רק סשן.
זה היה מסע קטן פנימה, לשנינו. בזהירות. בתקווה לראות אותו שוב ולהמשיך להכיר לו עולם של כאב ועונג, התמסרות ושליטה.