היום התערערתי לגמרי.
חוסר שליטה תהומי, מעורבב בחוסר אונים, כזה שמרעיד את החיים מבפנים.
אני והחבר הכי טוב שלי כבר כמעט עשרים שנה יחד. הבוקר הוא התקשר עם כל הסימנים שמטלטלים את הלב — תרתי משמע.
הגעתי למיון עשר דקות לפני האמבולנס. עשיתי מה שיכולתי מהצד שלי, תִפעלתי, הפעלתי קשרים, אבל הפחד… הפחד הציף הכול. הידיעה כמה מעט באמת אפשר לשלוט או לעזור.
זה נגמר קל. הוא כבר בבית, נח, שבע, מנשנש סושי.
ואצלי? הקיבה מתהפכת כמו אחרי רכבת הרים בפוג’יקיו.
הוא במנוחה, נינוח.. ואני עוד רועדת. לא מצליחה לשחרר את המחשבה:
מה היה קורה אם זה היה נגמר אחרת?
הילד שלי קורא לו “דוד”. בשבילי הוא משפחה, הרבה מעבר לקרבת דם.
אני לא זוכרת מתי משהו הפחיד אותי ככה. חוסר השליטה הזה ערער אותי מהיסוד והזכיר לי כמה אנחנו קטנים, שבריריים, וכמה הכול יכול להיגמר ברגע אחד, בהחלטה לא נכונה או בסטייה קטנה של הגורל.
אולי זה נשמע דרמטי. אולי זה באמת היה מינורי.
אבל בשבילי זה רק חידד כמה אני צריכה לחזור למקום מוגן ומכיל.
למישהו שיחזיק. שיבין שאני צריכה להיעלם רגע לכוך קטן.
לחיבוק דב — עוטף, מועך, ממקד.
בינתיים אני מתכרבלת עם בובת פרווה שקיבלתי אי־שם בעבר,
ומייחלת שהרעד יעבור,
ושאפשר יהיה לחזור לשגרה.