ואני חושבת עליך.
מדמיינת את הגוף שלך שוכב לצד גוף אחר, האם אתה לבד בין הסדינים הלבנים, או שמישהי אחרת נצמדת אליך עכשיו, נושמת לך על הצוואר, גונבת ממני את החום?
אני לא נרדמת. המחשבות רצות לי מתחת לעור, הדופק כבד באוזניים. הגוף עייף אבל הראש מסרב להרפות. אז אני כותבת.
הבית דומם. הילד ישן. הכלבה מתהפכת ונוחרת. החתול מכורבל אצלי, חם, מגרגר מליטוף רנדומלי והמיטה מרגישה רחבה מדי, הסדינים קרים מדי, הצד שלצידי ריק מדי.
אם יום אחד אעמוד מולך ואפתח את כל מה שאני, את המילים הלא מצונזרות, את הסדקים, את הרעב למגע שלא נרגע - האם תישאר?
כשיהיה קר והעור שלי יצטמרר, כשהציפורניים יכחילו גם מתחת לג׳קט, האם תמשוך אותי אליך חזק, או שתכסה אותי בגוף שלך בלי לשאול? האם תשים לב בכלל?
אני תוהה איך הידיים שלך מרגישות על הגב שלי. איזה ריח נשאר לך על העור בסוף יום. אם הייתי מזהה אותך בחושך רק לפי הנשימה או לפי הצעדים. אם ארגיש בנוכחות שלך עוד לפני שידעתי שאתה בחדר.
ואולי בכלל אתה כבר שם, בין השורות, בין הלילות, בין הדופק לגעגוע.
ובינתיים, אני כותבת, כי מה עוד נותר לעשות?