הוא שלח הודעה. מתחנן לחזור לשירות.
הוא רותח כמו אש שלא מוצאת מנוח, אפילו לא לרגע קטן. השירות זה האוויר שלו, אבל לחיים יש דרך לסבך הכל. וכמו שידוע, אני לא מאמינה גדולה בהזדמנות נוספת.
אחרי כמה ימים שהוא רודף, אני מסכימה..משהו בי לא מוצא שקט בלי הבדסמ. זו תהום רגשית שאי אפשר למלא בלי נוכחות של כלבלב צייתן, איכותי, ובמקרה הזה גם לגמרי ממתק לעיניים שראו כבר הרבה מדי, וצריכות משהו יפה להסתכל עליו.
התנועה שלו, גם במשימות קלות, מראה על הנכונות.
אני אוהבת שהוא גבוה ממני, זה יפה כל כך כשהוא מסתכל מלמטה, אחרי שהוא מקבל פרס על התנהגות טובה.
אוחחחח, כמה שזה יפה.
החזרה שלו למרחב שלי לא הייתה אקט של סליחה, אלא כניעה מחושבת. כשהוא כורע שם, הגובה שלו, שבחוץ אולי משדר כוח, הופך אצלי לכלי של התמסרות מוחלטת.
יש משהו מצמרר בתשוקה הקרה הזו: לראות גוף גדול, מרשים ומתוח, שמחכה בדריכות רק לסימן קטן של אישור. כשהראש שלו מורכן והעיניים שלו מחפשות את המבט שלי מלמטה, המרחק בינינו הופך לחוט מתוח של שליטה נקייה, נטולת מאמץ.
הפרס שהוא קיבל על התנהגות טובה היה מדוד, קריר, כמעט אכזרי במינון שלו. תזכורת מדויקת לכך שכל פירור של יחס ממני הוא פריווילגיה שהוא צריך להרוויח מחדש אחרי טעויות העבר שלו.
התנועות שלו נעשו שקולות, זהירות, כאילו הוא מהלך על קצה סכין. הוא יודע היטב שהזדמנות שנייה אצלי היא מצרך נדיר, והפחד הקפוא לאבד אותה שוב הופך כל מחווה שלו למזוקקת, נקייה ומלאת כוונה לציית.
עכשיו, כשהשקט המוכר חזר לחדר, האש שלו הופכת לגחלים לוחשות, ניגון של "כן מיסטריס" ו"תודה על היחס מיס" שמעורר רגעים של תאווה, לא מינית אלא של משהו עמוק יותר, משהו שהראש שלי אומר "עוד" ומתכוון לזה בכל צורה ודרך שיש.
יש עונג צרוף בלראות יופי כזה מתבטל בפני הרצון שלי, בלי דרמות, בלי רעש, רק סדר עולמי שחזר למקומו הנכון.
הוא ימשיך לבעור מבפנים(בזה אין לי ספק), הוא ימשיך לשרת, ואני אשאר הקוטב הקר שמנהל את האש הזו, בדיוק בקצב, בתנאים ובחוקים שאני, ורק אני, קובעת.