אחרי שהתגעגע מספיק, הוא חזר. יומיים בלבד, אבל כאלה שמספיקים כדי לחדד את הרעב.
הוא הגיע לבוש בלבן, דיסוננס מושלם לשחור שכמעט תמיד עוטף אותי. עוד לפני שנאמרה מילה, כבר היה ברור מי נכנס למרחב של מי.
יש בו משהו שמטריף אותי. בדרך שבה הוא הולך, נושם, זז, פשוט קיים. מין נוכחות שמעוררת בי את כל הדחפים בבת אחת, לתת לו סטירה, למשוך אותו לחיבוק, להשפיל אותו, ואז לגמול לו במילה אחת קטנה: "כלב טוב."
והתחת שלו... במכנס הזה הוא כמעט מתחנן לביס מהשיניים שלי.
הוא יורד לברך לשלום, מנשק את כפות הרגליים, וכבר אז הגוף שלו מסגיר אותו. כל ניסיון לשמור על איפוק נמס בשנייה, והזקפה שלו עומדת מתוחה, כנה, חסרת יכולת להסתיר את מה שעובר עליו.
וכי הוא באמת כלב טוב, קודם כל סדר. קודם משמעת. רק אחר כך משחק.
אחר כך הגיעו החבלים.
לאט, בסבלנות, קשר אחרי קשר, הוא נעטף עד שלא נשאר מקום לברוח. החבל לא כובל אותו, אלא הוא מדגיש כל קו בגוף שלו, כל עיקול, כל פרט בגזרה היפה הזאת. יש משהו מהפנט בלראות אותו חסר אונים מבחירה, נמס אל תוך הכניעה שלו, סומך עד הסוף.
וכמה יפה לו חוסר האונים הזה.
וכמה, כמה שהתחת הזה עדיין דורש ביס. אוחחחח!