סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סיפורה של מתחלפת

עולם של הפכים משלימים, הכמיהה לשליטה והצורך בהתמסרות
לפני 3 חודשים. יום שבת, 7 בפברואר 2026 בשעה 17:46

התודעה שלי זועקת לאתגר אינטלקטואלי.

הנפש מורעבת וקוראת לאתגר מחשבתי בריא. כזה שמייצב ומעצב תודעה באופן נכון: עדין, מלטף, לא אלים.

הגוף צמא למגע של אהבה כנה ואמיתית.

 

ואני?

לי נשאר לכתוב.

בקינה כואבת על שאריות ההבנה של איך נראה אינטלקט אמיתי — לא רק מחשבתי, אלא גם רגשי.

 

העולם שלי נחלק ללפני ואחרי הנישואין.

והחלק העצוב הוא שזה…הוא האדם היחיד שבאמת הצליח לאתגר אותי.

אמנם לא בצורה בריאה, ונכון, בעיקר ברמה המנטלית אבל עדיין יש בי מקום שלוחש:

אולי אם היית קלה יותר, סבלנית יותר…

אולי, רק אולי, לא היית כותבת את המילים האלו.

 

ומצדו השני של המטבע, הנפש סופסוף מתחילה להחלים, והגוף נושם לרווחה בהודיה יומיומית על הכאב שנשאר.

כי בסופו של דבר… אני פה.

 

קצת סדוקה מבפנים.

עם צלקות שלא מביישות גלדיאטור.

אבל אני עומדת עם שתי רגליים על הקרקע וראש מורם (גם אם לפעמים רכון מעל הטלפון).

 

מהתחתית של הבור הרגשי, הפיזי, ולעיתים גם המנטלי לעמידה של איתן טבע.

הוריקן של אמביציה.

טייפון של חוסר פשרות.

התפרצות סולרית של חיות, שעד לפני שנתיים וחצי הייתה יכולה להיראות כפנטזיה מעולם רחוק.

 

אני פה וקוראת תיגר על כל מציאות מדומה שהוא ניסה להכתיב לי.

אני פה, ולא אוותר על החופש שלי,

לא על הנפש שלי — עבור אף אחד.

 

אני פה.

וזה לעולם לא הולך להשתנות.

לפני 4 חודשים. יום ראשון, 21 בדצמבר 2025 בשעה 16:48

היום התערערתי לגמרי.
חוסר שליטה תהומי, מעורבב בחוסר אונים, כזה שמרעיד את החיים מבפנים.

אני והחבר הכי טוב שלי כבר כמעט עשרים שנה יחד. הבוקר הוא התקשר עם כל הסימנים שמטלטלים את הלב — תרתי משמע.

הגעתי למיון עשר דקות לפני האמבולנס. עשיתי מה שיכולתי מהצד שלי, תִפעלתי, הפעלתי קשרים, אבל הפחד… הפחד הציף הכול. הידיעה כמה מעט באמת אפשר לשלוט או לעזור.

זה נגמר קל. הוא כבר בבית, נח, שבע, מנשנש סושי.
ואצלי? הקיבה מתהפכת כמו אחרי רכבת הרים בפוג’יקיו.

הוא במנוחה, נינוח.. ואני עוד רועדת. לא מצליחה לשחרר את המחשבה:
מה היה קורה אם זה היה נגמר אחרת?

הילד שלי קורא לו “דוד”. בשבילי הוא משפחה, הרבה מעבר לקרבת דם.
אני לא זוכרת מתי משהו הפחיד אותי ככה. חוסר השליטה הזה ערער אותי מהיסוד והזכיר לי כמה אנחנו קטנים, שבריריים, וכמה הכול יכול להיגמר ברגע אחד, בהחלטה לא נכונה או בסטייה קטנה של הגורל.

אולי זה נשמע דרמטי. אולי זה באמת היה מינורי.
אבל בשבילי זה רק חידד כמה אני צריכה לחזור למקום מוגן ומכיל.
למישהו שיחזיק. שיבין שאני צריכה להיעלם רגע לכוך קטן.
לחיבוק דב — עוטף, מועך, ממקד.

בינתיים אני מתכרבלת עם בובת פרווה שקיבלתי אי־שם בעבר,
ומייחלת שהרעד יעבור,
ושאפשר יהיה לחזור לשגרה.

לפני 5 חודשים. יום שני, 1 בדצמבר 2025 בשעה 14:04

 

עברתי היום סדנת צחוק, לראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, באמת מצאתי את עצמי מחייכת.

חיוך כנה, אמיתי, שונה, טהור. חיוך שמגיע לא מסיפוק רגעי אלא מצורך קיומי.

כמישהי שחיה עם פוסט טראומה מבןזוג מתעלל, הרגע הזה של הבריחה אם לסקס, למוזיקה או לשקט מהדהד לעיתים לא מספיק..

כשהשפיות על הקו, גם אם בליווי פסיכולוגי, לפעמים הקול שלו רודף את צעדיי. מרסק את הביטחון ומעלים את החיוך שעד שהכרנו- תמיד היה שם.

אני שנה ו9 חודשים כמעט בארץ, כשנתיים וחצי אחרי שהוא לווה החוצה עם ניידת כי הוא חצה קו שלא חוצים, וזו הפעם הראשונה שהצחוק היה כל כך טהור שהרגשתי שלרגע הכל היה איזה חלום ישן נושן.. העבר לא היה אמיתי לרגע.

כשהגעתי חזרה לאזור הבית, בכיתי, בכי טהור, משחרר ומזכך..

הצחוק הזה הפך את היום לסוראליסטי בטירוף ונתן איזשהו הארכה קטנה לקול שאומר, שווה להילחם כל יום בשביל עוד חיוך קטן.

 

כל הדבר היפה הזה לווה בחוף ים נקי ונעים..מה עוד אפשר לבקש?