סיפורה של מתחלפת

התודעה שלי זועקת לאתגר אינטלקטואלי.

הנפש מורעבת וקוראת לאתגר מחשבתי בריא. כזה שמייצב ומעצב תודעה באופן נכון: עדין, מלטף, לא אלים.

הגוף צמא למגע של אהבה כנה ואמיתית.

ואני?

לי נשאר לכתוב.

בקינה כואבת על שאריות ההבנה של איך נראה אינטלקט אמיתי — לא רק מחשבתי, אלא גם רגשי.

העולם שלי נחלק ללפני ואחרי הנישואין.

והחלק העצוב הוא שזה…הוא האדם היחיד שבאמת הצליח לאתגר אותי.

אמנם לא בצורה בריאה, ונכון, בעיקר ברמה המנטלית אבל עדיין יש בי מקום שלוחש:

אולי אם היית קלה יותר, סבלנית יותר…

אולי, רק אולי, לא היית כותבת את המילים האלו.

ומצדו השני של המטבע, הנפש סופסוף מתחילה להחלים, והגוף נושם לרווחה בהודיה יומיומית על הכאב שנשאר.

כי בסופו של דבר… אני פה.

קצת סדוקה מבפנים.

עם צלקות שלא מביישות גלדיאטור.

אבל אני עומדת עם שתי רגליים על הקרקע וראש מורם (גם אם לפעמים רכון מעל הטלפון).

מהתחתית של הבור הרגשי, הפיזי, ולעיתים גם המנטלי לעמידה של איתן טבע.

הוריקן של אמביציה.

טייפון של חוסר פשרות.

התפרצות סולרית של חיות, שעד לפני שנתיים וחצי הייתה יכולה להיראות כפנטזיה מעולם רחוק.

אני פה וקוראת תיגר על כל מציאות מדומה שהוא ניסה להכתיב לי.

אני פה, ולא אוותר על החופש שלי,

לא על הנפש שלי — עבור אף אחד.

אני פה.

וזה לעולם לא הולך להשתנות.

Life throws it's cruelty without warning, and we all learn to cope in our own ways.

Some manage to step around the damage, others, myself included, carry the emotional and psychological wounds that can’t be outrun.

When my PTSD kicks in, instinct takes over—my kiddo comes first. Everything else fades.

For a while, I found my balance again. I felt steady. I felt light. I felt almost second away from being happy. Then the news arrived: he’ll be here for a month starting today, And suddenly, the weight returned. Each breath becomes heavy, crushed beneath unseen bricks pressing into my chest, and the peace I had, just slipped away, It's no longer a state of being, but a luxury  that is now out of reach.

It feels like carrying a private hell beneath the surface, burying it deep so no one else has to see. Like swallowing the pain just to stay upright, numbing myself enough to keep going.it feels like holding the world on my shoulders not because I am unbreakable, but because I have to be.

I am strong, not for me, but for somebody who's much more important, he needs me to be strong and functional, to be the safe place when the unexpected is rushing towards us.

Cross your fingers for me. God knows I need it.