זה מעניין איך שבני אדם נמשכים דווקא להפכים. יין ויאנג, חמוץ מתוק, שולט נשלט.
אנחנו גם אוהבים דברים שמחוץ להישג ידנו. לפעמים זה מרגיש כמו חוק מרפי, הוא ירצה אותה דווקא כשהוא לא יכול לקבל אותה, היא רוצה דווקא את האחד שהיא לא יכולה לקבל.
אני חושבת שבגלל שאנחנו יודעים שזה עובד, בין אם נרצה להודות בכך או לא, התפתח המושג "קשה להשגה". הפליי-בוק של עולם הדייטינג, חוקים לא כתובים שנהיו לנורמות חברתיות שנויות במחלוקת.
חוקים כמו לא לשלוח הודעה ראשון, לא לענות מיד, לתת לצד השני להתבשל קצת, בקיצור לגרום לצד השני לחזר. אבל מה קורה כששניהם משחקים את המשחק הזה? נוצר מן דיאלוג מאד מסויג שבו כל אחד צריך לתת טעימה קטנה ואז לסגת אחורה, כדי שיישאר טעם של עוד.
המשחק הזה ממשיך עד הרגע שבו האיזון מופר. במקרה הטוב - בני הזוג יכירו ברצון הדדי לזנוח גינוני היכרות טקסיים ויאפשר אחד לשני היכרות מעמיקה וכנה, במקרה הרע אחד מהצדדים או שניהם יאבדו עניין וכל אחד ימשיך לדרכו.
למה דווקא הוא\היא? למה דווקא בשביל בן אדם אחד אנחנו מתאמצים להישאר עם משקפיים ורודים ובשביל אחר אנחנו לא טורחים למצוא עניין או להשאיר שביל פירורים? למה דווקא ההוא שאנחנו לא יכולים להשיג לא יוצא לנו מהראש? מעבר לסיבות ברורות של התאמה אינדיווידואלית, אני מאמינה שיש גם את נושא ה"משחק". הסיבה שדווקא ההוא, שגורם לנו להתאמץ, לא יוצא לנו מהראש.
ע"פ הגדרה - דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל.
בסיטואציה מעולם הדייטינג- בחורה גורמת לגבר לחזר אחריה, משחקת "קשה להשגה". לכאורה אין סיבה למה היא מיוחדת על פני כל השאר, אבל כדי לגשר על הפער בין המעשים (החיזור) לבין המחשבות (למה בכלל היא שווה את זה), הגבר כופה על המחשבה להתאים את עצמה כדי להשלים את הפער ובעצם משכנע את עצמו להאמין, בצדק או שלא, שהמרדף שווה את זה.
איך הפער הזה מתמלא? זוכרים את המפגשים האחרונים עם אותו בן אדם בצורה יותר נוחה לנו, מנסים להתעלם, באופן מודע או בלתי מודע, מהדברים שלא מצאו חן בעניינו, ובמקביל גם מנסים להשאיר פירורים, להמשיך לעורר עניין במידה מתונה ומבוקרת.
בזמן הביניים הזה כל עוד "המשחק" נמשך, נוצרת מן אופוריה, אידיאליזציה אחד של השני, זיכרון סלקטיבי.
כמו כשזוכרים בעיקר את החלקים הטובים בילדות, מהאקס, מהחברים שהתרחקנו מהם. אנחנו מעצבים את מציאות העבר כדי שיהיה לנו יותר קל להמשיך בדרך שבחרנו בה. או אז אנחנו שואלים את עצמנו שאלות כמו "למה אני נמשכת דווקא אליו", "למה נפרדתי ממנו?" או "למה אני כבר לא בקשר איתה\ו".
מן לולאה רקורסיבית של סיבה ותוצאה...