כולם מכירים את ההתניה הקלאסית של פאבלוב, אך יש גם את ההתניה של פסיכולוג אמריקאי סקינר. בעקבות ההתניה של פאבלוב, הוא ערך סדרת ניסויים אשר הובילו לניסוח עקרונות ההתניה האופרנטית. סקינר בנה תיבה -"תיבת סקינר" שכללה דוושה וחריץ ממנו הגיע אוכל, בה נתן לחולדה להסתובב באופן חופשי. בכל פעם שלחצה החולדה על הדוושה הוכנס מזון לתיבה. לאחר מספר לחיצות הבחין סקינר, כי החולדה מקשרת בין לחיצה על הדוושה לכניסת מזון ולוחצת על הדוושה כאשר היא מעוניינת במזון. ניסוי זה הוביל לסדרת ניסויים. למשל, כשרצה שהחולדה תלמד שלא ללחוץ על הדוושה, חיבר את רצפת התיבה לגנרטור חשמלי, כך שלחיצה על הדוושה הביאה לקבלת זרם חשמלי קל. לאחר מספר לחיצות, למדה החולדה שלא ללחוץ על הדוושה.
אותם העקרונות של ההתניה עובדים גם בבני האדם. כאשר מאכזבים אותנו הרבה פעמים, אנחנו מפסיקים לפתח ציפיות. בפעמים הראשונות, ממש כמו החולדה בניסוי, אנחנו מתאכזבים, מתעצבנים, כועסים וכואבים. אך לאט לאט אנחנו גם לומדים על הדרך. לומדים לא לפתח ציפויות, כי רק ככה אנחנו מתאכזבים פחות או מפסיקים להתאכזב כלל. ברגעים האלה אנחנו קצת מתים ויחד עם זאת, לפעמים, לא תמיד, אנחנו מתחילים לחשוב על דרך חדשה, על אפשרויות אחרות שקיימות בשטח. לפעמים אנחנו צריכים להגיע למצב של נימול רגשי על מנת לאזור אומץ ותושיה.
אותי, באופן אישי, מטריד רק דבר אחד: הבטחון של האדם המאכזב בזה שאתה פרייר, טיפש, תמים ותאכל את כל מה נותנים לך. אז לא, זה לא עובד ככה. זה יכול לעבוד לפרק זמן מסוים, אבל יבוא הרגע, שהמאוכזב לא ירצה לשתף פעולה וייצא לדרך חדשה.
סה טו.
