לפני כשבועיים הייתי בהצגה מעולה, קלאסיקה- הנפש הטובה מסצ'ואן. הגיבורה אומרת משפט שדיבר אליי - כל עוד יש תקווה יש טוב לב.
אני בוחרת להיות טובה, לא לפגוע באנשים ולהיות רגישה כלפיהם גם בשקט שלי.
אם אני שקטה ולא מעמיסה, אם אני לא עושה סצנות ולא מתעצבנת, נורא קל להתבלבל ולחשוב שאני קרה, לא איכפתית, משעממת.
אך זו טעות, בפנים אני גועשת כמו לבה. פשוט עשיתי עבודה עם עצמי ולימדתי את עצמי להפגין איפוק, רוגע, כבוד כלפיי האדם שמולי וכבוד כלפיי עצמי.
עברתי תהליך על מנת להיות כזאת. אני עדיין מדי פעם מזכירה לעצמי איך אני רוצה להרגיש עם עצמי, איך אני רוצה להתנהל ולהתנהג.
אני כואבת בדיוק כמו כל אחת אחרת אם פגעו בי, פשוט אני מעדיפה לשמור על רמה מסוימת ולפחות כלפי חוץ להפגין בגרות.
זה לא קל להתנהל בצורה כזאת עם טמפרמנט מתפרץ כמו שלי, אך זה נהיה לאט לאט הטבע השני שלי.