אחת האגדות שנחרטה בזיכרוני מאז הילדות היא "רועה החזירים" של הנס כריסטיאן אנדרסן.
למי שלא זוכר, האגדה מספרת על נסיך שמבקש לשאת את בת הקיסר. כמתנות הוא שולח לה ורד אמיתי וריחני וזמיר מזמר. הנסיכה דוחה את הצעתו, משום שהמתנות נראות לה פשוטות מדי.
הנסיך מתחפש לרועה חזירים ומתחיל לעבוד בארמון. הוא יוצר תיבת נגינה מלאכותית ומרהיבה, והנסיכה מוקסמת ממנה עד כדי כך שהיא מסכימה לשלם עבורה בעשר נשיקות. בסופו של דבר המלך מגלה את המתרחש, מגרש את שניהם, והנסיך חושף את זהותו. הוא מזכיר לה שהיא דחתה את היופי האמיתי לטובת קסם מלאכותי, ומשאיר אותה בחוץ, בגשם.
אני חושבת שהאגדה הזו רלוונטית היום יותר מאי פעם. לא פעם אנחנו נמשכים למה שנוצץ, משווק היטב או נראה מושלם מבחוץ, ומפספסים את מה שהוא אמיתי, פשוט וכנה. לפעמים גם בחירת בן או בת זוג הופכת למעין השוואת מפרטים כאילו מדובר ברכב או במוצר צריכה במקום לפגוש אדם אמיתי.
אולי דווקא היום, בעולם של פילטרים, אינסטנט ותדמית, האומץ הגדול הוא לבחור במה שאינו צועק את עצמו, לבחור באדם שלא משחק משחקים, שלא מוכר סיפור, אלא פשוט נוכח, כן ואמיתי. כי דברים אמיתיים לא תמיד נוצצים למרחק, אבל כשהם שם הם מחזיקים הרבה יותר זמן מכל זוהר מלאכותי.