אז היו לי 3 שבועות גדושות בהרבה טוב, בחופש, בעבודה, בחיים.
נסעתי עם הבת שלי ללונדון, היא התעקשה שניסע בלי הבנים. טיול בנות כייפי שכזה. ואני זרמתי איתה.
הפעם הראשונה שביקרתי בלונדון הייתה כאשר הייתי בגילה, הייתי בת 16. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. גם אני נסעתי עם אמא שלי. זו הייתה ההרפתקה שלנו.
לא היה לנו כסף ולא יכולנו להרשות עצמנו מלון מפואר או לאכול במסעדות, אבל בכל יום נתון הייתי בוחרת לשבת איתה בפארק ולהאכיל ברווזים, לשבת בשורה האחרונה בהצגה או לנסוע ברכבת תחתית.
הרגשתי אותה כבר בטיסה, הרגשתי שהיא טסה איתנו לטיול הבנות, כמו שזה היה אמור להיות אם היא הייתה כאן.
הטיול עם הבת שלי היה נפלא. צחקנו, טיילנו בפארקים, שוטטנו ברחובות, ביקרנו במוזיאונים. הפעם כבר יכולתי להרשות לעצמי מלון יפה, ארוחות טובות, לשבת בבוקס באלברט הול ולהרים כוס שמפניה. כל אלה היו תוספת נעימה, אבל הם לא היו העיקר.
הבנתי למה אמא שלי כל כך אהבה לטייל איתי בעולם, כי אין תחליף לזה. אין תחליף לזמן הזה ביחד עם מי שאוהבים.
אני לא יודעת כמה זמן אלוהים הקציב לי כאן. לכן אני משתדלת לחיות, להספיק, לחוות, ליהנות, לא לדחות את החיים למחר.
כל הטוב עוד לפניי, אני מקווה 🤍