אז היום הלכנו לראות את הסרט המדובר. הלכנו ארבעתנו.
והיה את הרגע הזה ממש בתחילת הסרט כאשר הרגשתי אושר מוחלט של אותו הרגע. אכלנו פופקורן מקרטון אחד, הבת שלי שמה לי את הראש על הכתף וצחקנו על החוויה שלהם במזנון (תזכרו שכרטיסי גירוד זה לא לתאריך הסרט אלא למתישהו בחודש אוגוסט). זה היה רגע מושלם שבחרתי לשמור בקופסת הרגעים הטובים שלי.
הסרט עשוי מצוין כמו כל הסרטים של נולאן. העלילה כמעט נכונה וזה בסדר. גיליתי שמייט דיימון יכול להיות חתיך. כשהוא היה צעיר פחות התחברתי למראה שלו. כנראה היופי מקרין החוצה בגיל מאוחר יותר בגלל האופי.
היה רגע קשה בסרט, לפחות עבורי. זה מוטיב שנולאן הכניס לסרט, מוטיב הפוסט טראומה. זה גרם לי לחשוב על החיילים שלנו שחוזרים משדה הקרב במצב נפשי קשה. יש שם מישהו שמחריב את הגוף ואת הנפש על מנת שנוכל לשבת בסרט ולאכול פופקורן ולצחוק.
לפעמים על הרגע הקטן והטוב שלנו מישהו שילם ומשלם בחיים ובנפש.
מחר יגיע יום חדש ובוא נקווה שהוא יביא לכולנו רגע אחד טוב, רגע שאפשר לשמור בקופסת הרגעים הטובים.