לפני שנים לא מעטות פעל במרכז תל אביב מקום נפלא.
היית עולה במדרגות מפורקות וחשוכות לקומה השניה , אם היית מצליח לא ליפול, היית עובר את עדת הכלבים הרועשים בקומה הראשונה, נובחים ומנסים לשוא לקרוע את השרשראות שקשרו אותם.
כשהגעת לקומה השניה והצלחת לעבור את המסדרון הצר והאפל שבקירותיו נתגלו ברזילי חיזוק שנתעקמו ונתפסו בבגדים ובעור החשוף, נפער לפניך אולם ענק שתקרתו גבוהה.
במרכז האולם עמד שולחן עץ כבד שמישהו חתך בתוכו מעין ארובה והתקין בתוכה כלוב. אם היית ממש מאמץ את העיניים בתאורת הנרות הבודדים, היית רואה נפש אומללה עירומה כורעת בתוך הכלוב. לעיתים בגפיים קשורות או בכיסוי עיניים ולעיתים גאג היה חוסם את פיה. הנרות שהודבקו לשולחן טיפטפו את השעווה החמה על גופה והפיקו מתוכה יללות כבושות.
כשאני הגעתי לשם, סביב השולחן כבר הסבו המוזמנים. אדונים ומלכות על כסאות עם מסעד גבוה כשלרגליהם כרעו הנשלטים, הסאביות והשפחות. הנשים והגברים ששירתו את המוזמנים הפציעו לחילופין מחדר נסתר כשהם נושאים צלחות ומגשים עמוסים באוכל.
האדון שניהל את המקום הזה ואת קבוצת שפחותיו החזיק רשימת אורחים מצומצמת מאוד (ברבות הימים נודע לי "ששירת" קצת בכלא באשמת העלמת מס או הלבנת הון) היה נוהג לשבת בראש השולחן כששוט זנבות שחור בידו והיה מסמן בקווים אדומים את שיפחותיו כשעברו לידו.
התחושות שעברו בי כשהגעתי לשם בפעם הראשונה היו ערבוב של אימה וציפיה משתוקקת. קינאתי קשות באישה שהיתה כלואה בכלוב, קשורה ונעולה אבל משוחררת מעול החיים והאחריות, מניחה לאדונה להחליט כמה ואיך.
האדון שהייתי איתו שהואיל לקחת אותי לשם רק אחרי שחלפו כמעט חמש שנים שבהן לש אותי כמו בצק והפך אותי לשיפחה שרצה שאהיה. הערב שם היה פרס עבורי, ידעתי שעליתי שלב, הפעם אני זו שמתלווה אליו.
האדון שלי מצא את הכסא שנועד לו ואני ידעתי שמקומי הוא על הרצפה הקרה למרגלותיו. בפעם הראשונה הוא השליך כרית על הרצפה לנוחיותי, בפעמיים הבאות שהיינו שם לא זכיתי לזה.
הסעודה נמשכה כל פעם כמעט כשעה.
כשהעיניים שלי התרגלו לחושך, הבחנתי בצלב שחור שהיה שעון על הקיר ובכסא גניקולוג מרופט.
הגוף שלי עדיין זוכר את צמרמורת הקור שעברה בי כשקיבלתי הנחיה ויישבתי על הכסא, הרגליים שלי מפושקות ומונחות על מעמדי הרגליים. לשמחתי, האדון שלי לא הורה לי מעולם להתפשט לגמרי בפומבי רק הסיט את השמלה שלי הצידה וסטר לי במשך דקות ארוכות בין הרגליים עד שהתאדמו לחלוטין וכמעט איבדו תחושה. תמיד שחשבתי שלא אוכל יותר, שזהו, זה שיא הכאב שאני מסוגלת לסבול, הוא המשיך וממש בשיא הכאב הוא היה חודר לתוכי באיבחה אחת עמוקה, מניח לי לעוף מתענוג עד לכוכבים. באותו רגע, האולם המלא בשריקות של שוטים המפלחות את האויר, הזעקות הכבושות של הגוף המוצלף ונהמות ההנאה לא נשמעו באוזניי יותר. גם הצופים שהביטו עמוק בין הירכיים שלי, מחייכים מההנאה שנגרמה להם מצפייה בכאב שלי ובעור שהופך אט אט לארגמן, לא היו קיימים בעיניי. רק מגע הזין שלו, חודר ומפלס את דרכו לתוכי, שותל בי זרעים קטנים ומתפוצצים של הנאה אין סופית, היה קיים, מתגבר והולך.
אין הנאה עוצמתית יותר מזו שמגיעה תוך כדי כאב כמעט בלתי נסבל.
ולמה אני מספרת את כל זה?
היום עברתי במקרה ליד הבנין. כמעט במקרה, הבנין לא ממש שרד את פגעי הזמן, יש עליו שלט שמזהיר מפני קריסה ולוחות של עץ חוסמות את הכניסה.
כמעט בשניה והתחתונים שלי היו רטובים מזכרונות מתוקים, השפתיים שלי רעדו מעט כשנזכרתי בחוויות שעברתי שם, הגעגוע לאדון ההוא, הרחוק כל כך ממש הכאיב בחזה והפטמות שלי נלחצו את בד החזיה מעונג בלתי צפוי.
געגוע, לתחושות העצומות, למגע הקר והקשוח, לכאב המענג שאין בילתו.
