נונה מלהגת

אתמול גבר ישב בשולחן ואכל. אני הייתי על הפס. ראיתי אותו מסתכל עליי ולכן השפלתי מבט. אבל הרמתי לא רצוני כי חשבתי כל הזמן שבטח הוא עדיין מסתכל. הוא סימן לי עם האצבע לבוא. נגעלתי. אבל הרגליים שלי הלכו אליו. הייתי חמודה. הוא סיפר לי שהוא מסתכל עליי, שהבגדים מחמיאים לי, שהוא נהנה לצפות בתנועות שלי כמו טלוויזיה. חייכתי אבל הייתי עצובה ורציתי ללכת. הוא הוסיף ואמר שאני מלאת חן, ענווה, וצנועה, ושהכל מאותה משפחה. לקח את היד שלי והחזיק בה חזק. ואני הוספתי להרפות. 

חֲזָקָה על המין המו‏חזק לחלש / שיחלוש על המין שחזק הוא ממש / כי במין החזק כל החוזק נחלש / מחולשה חזקה אל המין החלש

סליחה בפני גלעד (גברת תותית דאז) שהייתי ילדה בכיתה ב' שחיפשה אותך ילד בכיתה ו' בהפסקות רק בשביל שנשחק ולקרוא לך בשמות חיבה נשיים חמודים שמעצבנים אותך ולהחשיב אותך אחת החברות שלי. ראיתי היום שפתחת מספרת בוטיק ואתה מתלבש מאוד נשי ומוגזם, מקווה שזה לא בגללי. 

זה לא מיני אבל זה עלול להיתפס כסטייה. אני אוהבת להשתין בטבע במיוחד אם הוא יפה ומזמין. זה שאני משתינה בישיבה לא מפריע לי, אדרבא. אני כורעת, טוסיק חשוף, מצמידה את הפוסי לאדמה כמעט, עשבים מדגדגים לי בטוסיק, רוח גם, אנשים ברקע מתקרבים, מגבירה זרם, רסיסים לכל עבר, מנענעת טיפות אחרונות. קוטפת עלים לנגב איתם, תחושה מחוספסת או רכה על הפוסי שבחיים לא הרגשתי. והקלה, סיפוק, אושר. 

זהו, הגעתי למסקנה שמלצרית זאת הזונה של העת החדשה. 

כי מה הבעיה שלי לשתף פעולה עם הגימיק הזה של ילדה בת 20 עם תחת בטייץ?

או יה וסליחה על הגסות

מזכירות לי את הבדיחה של ה"אלוהים בבקשה תעשה שתהיה לי חנייה" וכשחנייה מתפנית התגובה "עזוב לא משנה הסתדרתי"

אני גומרת רק מהדיגי דיגי ולא מחדירה תפסיקו לפמפם אותי בציפייה וחזק כמו משאבת אופניים אני מהסוג הילדותי שפרויד דיבר עליו

וזה ממש קשה כי הם נופלים אחד-אחד.

שוללת אותם ככה: שלא יהיה אהבל, לא ענתיקה, לא בוק, לא פריבילג שגר מושב, לא בוגדני, לא אבא זבל, לא מהלא מנומסים, לא גזען, לא שוביניסט, לא חי בסרט בדסמ, לא מתכחש לגילו

ושאני לא אהיה משבר גיל ה40 שלו.

הבטיח לי שהוא ישמור עליי מעצמו אם רק אתנהג יפה