את לוחשת
בחלל החדר
קולך מלטף,
כמעט אימהי.
את מרפרפת באצבעותייך
על סימלי הבעלות
שציירת בכישרון רב.
מקשיבה בריכוז
ובוחנת בקפידה,
את שפת גופו
של העבד המיוסר.
מאתגרת בקולך
ההופך,
מרך לנוקשה,
מפרקת ומרכיבה,
נפש קרועה, מחופש
בבניין הכניעה...
מוזה
השראה, הארה רוחנית כיד הדימיון הטובה עליניצני שליטה
בטבענו,
עולים וצפים
עת שגשוג הכח.
אביב הכניעה
לעומתו, מלבלב
במלוא הדרו,
מהפנט,
בריחות התשוקה.
במפגש בין -
מזרח למערב,
גשר שער הזהב.
אדון ושפחה,
חולקים פריחה,
באהבתם...
במבט אחד
לעומק עינייה
אני מפליג
במרחבי נפשה,
מטלטל בין -
גלי שאלות נוקבות,
על אהבה ונתינה
הנשברים שוב ושוב
על חופי ההתלבטות.
ממעוף הציפור,
מתבהרת לה -
תשוקה,
כנועה כמים
לחיים במחיצת האחד...
ים של רגשות
צונח ממעל
ומרטיב באמפטיה
את הקושי,
רווי השררה.
כל שחקני העלילה
עוטים מסכה,
סדיסט רוקד
לקולה של כניעה,
מזוכיסט שולט
בעלילה.
בין קודש לחול,
מחוללת לה
שפחה אבודה
מחפשת את מקומה...
חולות נודדים
מבשרים את לכתך,
כותלי הדירה
אוצרים בקרבם
את אותם רגעי
קסם השליטה.
את אותם קולות
ציווי וכניעה,
לפרקים בכי
אך לרוב,
תשוקה
לדברי זימה.
רוח ערה
פיזרה את
שלכת אהבתנו,
לכל עבר
והחדר נותר מיותם...
קללה רובצת
על ראשו של זה...
אך הסיוט
בעליית הגג,
נחלתה.
מתחת לכסות
הנעלה, מסתתרת
כל כך הרבה
השפלה.
יגון זורם
בורידיה,
רסיסי זעם
חושפים במערומיה
את האמת
הנוראה מכל,
איש לא ידע,
או חש
במצוקתה.
האם הפכנו
לאטומים למועקה...
חדר מואר
באור חיוור,
תפאורה אפלה
לאווירה דרוכה.
כניעה זועקת
מכל פינה.
גוף מעורטל
מתענג ממגע
לשונות השוט.
בין כאב לתשוקה,
שוררת אינטימיות
רוויה בשררה
כל יהבה,
אביונה...
מחשבה כלואה,
בין סורגי
כלא המציאות.
קוראת דרור
לגוף אסור.
להשתחרר
ולאמץ את
התשוקות הכמוסות,
אשר אינן עוזבות
לעולם.
חלום שמקונן,
בגווני שליטה.
פחד שמשתק,
מרחיק חזיון
של נפש כמהה.
תמיד אותה שאלה
להיות או לחדול,
מהבנליות המאוסה?
או לפרוש כנפיים,
אל עבר ההגשמה...
עיניים בוהקות,
מספרות בדממה,
על צורך,
חשש ותשוקה.
עמוק עמוק,
מתגלה לו רצון,
לחצות את הגשר
מהחושך הבתול,
אל האור.
המסע נחתם
בדמעה,
השתיקה מהדהדת
מותירה,
ארשת כניעה...
כשהכאב שאחרי
מלווה אותך,
מזכיר לך
את עומק
ההתחברות לכניעה,
זה מרגיש
כמו אהבה
וחיבור לנפש
תאומה.
ממכרת, כובשת
פרפרים
מרחפים בחלל,
חוויה קסומה,
התרוממות
וצפיה,
עד אובדן שליטה...