אני לא חושב שאני הכי טוב בלהכיר בחורות.
אומנם אני לא רע בזה, אבל לא הייתי אומר שאני מהטובים בדבר.
אולי מחוסר האימון בזה, כי רוב חיי הבוגרים היו לי בנות זוג, אבל אני פשוט עוד לא טוב בזה.
אני יודע שכל מי שתכיר אותי, אפילו למשך שבוע, תאהב את הבנאדם שאני.
אולי אני לא אתאים לה, שזה סבבה. אולי מה שאני מחפש לא יתאים לה, שזה גם ממש סבבה.
אבל בסופו של דבר, אני בנאדם ממש טוב(בזה מותר להשוויץ, נכון?), ודי מהר אפשר להבין את זה.
אבל, כדי להגיע לשלב הזה, יש צורך בכל כך הרבה תכנונים, מהלכים, חשיבה מחוץ לקופסא.
הצורה טהורה בעיניי של לראות מישהי פה, לקרוא את הפרופיל שלה ואת הבלוגים שלה, ואז לרשום לה שהיא ממש מסקרנת אותי, ואשמח להכיר אותי, נחשב כהזוי.
הדום, בהיותו בנאדם אסרטיבי, צריך לחשוב על המשפט המתאים לכל בחורה לפי חיתוכים של כל מה שהיא רשמה.
כן, אני קצת ממורמר, וזה שאני רוצה להכיר אנשים לא אומר שכל העולם גם צריך לרצות להכיר אנשים.
וכן, יש כל כך הרבה הזוים שאתן צריכות למצוא דרך להבדיל בינם לבינינו, הנחמדים שבאמת רוצים להכיר ולעשות לך טוב בסופו של דבר.
אבל, בנתיים, אני מרגיש כמו ג'יימי לאניסטר בקינגס לנדינג, בעונה האחרונה, שמנסה לומר לשומרים להכניס אותו, בין כל קהל האנשים שצועק חזק ממנו.
לפעמים אני אפילו מרגיש דחוי, ולא אסרטיבי. מרגיש כמו דום מקולקל.
אבל בסופו של דבר, צריך להיכשל, לקבל את הכשלון ואז להתגבר עליו לפני שמגיעים למשהו טוב.
כמה חבל שאני עדיין בשלב המירמור :)
