המסע שלי

איך אני אוהב לסגור את הדלת, ואז להסתכל עלייך.

אוהב את המטב שלך, שיודע מה מגיע.

בין רגע הוא משתנה, משמח ושובב, לרציני ומגורה.

הלחיים, האדום, העיניים שלאט לאט נסגרות, ומסתכלות למטה.

כאילו את קוראת לי לבוא, לשלוט בך, עכשיו.

הצוואר המזמין שלך, והיד הנענה שלי, עלייך, לוחצת, שולטת.

כל כך טבעי פתאום להיות מי שאני. שום משחק, שום מחשבה.

פתאום, אני יודע בדיוק מה אני רוצה, ואת מסובבת.

לנשק את העורף שלך, לאט לאט, עם הלשון, כך שכל הגוף שלך ישאב לזה.

איך אני אוהב להקפיא אותך עם נשיקה אחת איטית וארוכה במקום הנכון.

ואז, כשאת שלווה, ואת מסתכלת עליי, מתחילה שיחת המבטים.

את יודעת כמה אני אוהב את המבט שלך, את רוצה לי את זה על הפנים.

את נותנת מבט מרוצה וסקסי, ואז אני מוריד לך סטירה חזקה.

כזו שמפתיעה אותך, שמוציאה ממך את כל האוויר, שמשאירה לך אדום על הלחי.

כזו שאחריה, אני חייב לחנוק אותך ולנשק אותך. ואז לתת לך עוד אחת. ועוד אחת.

איך אני אוהב לנשק כל מקום בגוף המדהים שלך.

להעריך אותך על כל העבודה שאת עושה על הגוף הזה, בשבילי.

על כל תזוזה שאת עושה כדי להראות הכי טוב, בשבילי.

על הקימר שאת עושה, רק בשבילי.

ילדה טובה. זונה טובה. שלי.

להמשיך לעבר הכוס הרטוב שלך. לנשק וללקק לאורך הדרך.

להגיע אליו, לפתוח את הפה, להוציא את הלשון, ואת האוויר. אבל לא. עוד לא.

לנשק מסביבו, ללקק, לגעת בציצים שלך בנתיים.

 איך אני אוהב להשאיר את העיניים פתוחות לרווחה כדי להסתכל על הגוף שלך.

לראות איך הוא בריקוד משל עצמו, מנסה לפתה אותי, להתחנן בפניי. 

ואז, סוף סוף, הכוס הרטוב שלך על הפנים שלי.

המתיקות, המליחות, הטעם שאין כמותו.

כמו כלום ושום דבר, ובאותו זמן כמו הדבר הכי טוב.

הגמירה שלך על הפנים שלי, הידיים שלך על הידיים שלי, אוחזות, חזק.

הידיים על הראש שלי, והדופק המואץ שלך, הנשימות הכבדות שלך,

הגניחות שלך.

רואים עלייך שאת שלי, וזה הדבר המחרמן ביותר.

אני לא חושב שאני הכי טוב בלהכיר בחורות.

אומנם אני לא רע בזה, אבל לא הייתי אומר שאני מהטובים בדבר. 

אולי מחוסר האימון בזה, כי רוב חיי הבוגרים היו לי בנות זוג, אבל אני פשוט עוד לא טוב בזה.

אני יודע שכל מי שתכיר אותי, אפילו למשך שבוע, תאהב את הבנאדם שאני.

אולי אני לא אתאים לה, שזה סבבה. אולי מה שאני מחפש לא יתאים לה, שזה גם ממש סבבה.

אבל בסופו של דבר, אני בנאדם ממש טוב(בזה מותר להשוויץ, נכון?), ודי מהר אפשר להבין את זה.

אבל, כדי להגיע לשלב הזה, יש צורך בכל כך הרבה תכנונים, מהלכים, חשיבה מחוץ לקופסא.

הצורה טהורה בעיניי של לראות מישהי פה, לקרוא את הפרופיל שלה ואת הבלוגים שלה, ואז לרשום לה שהיא ממש מסקרנת אותי, ואשמח להכיר אותי, נחשב כהזוי.

הדום, בהיותו בנאדם אסרטיבי, צריך לחשוב על המשפט המתאים לכל בחורה לפי חיתוכים של כל מה שהיא רשמה.

כן, אני קצת ממורמר, וזה שאני רוצה להכיר אנשים לא אומר שכל העולם גם צריך לרצות להכיר אנשים.

וכן, יש כל כך הרבה הזוים שאתן צריכות למצוא דרך להבדיל בינם לבינינו, הנחמדים שבאמת רוצים להכיר ולעשות לך טוב בסופו של דבר.

אבל, בנתיים, אני מרגיש כמו ג'יימי לאניסטר בקינגס לנדינג, בעונה האחרונה, שמנסה לומר לשומרים להכניס אותו, בין כל קהל האנשים שצועק חזק ממנו.

לפעמים אני אפילו מרגיש דחוי, ולא אסרטיבי. מרגיש כמו דום מקולקל. 

אבל בסופו של דבר, צריך להיכשל, לקבל את הכשלון ואז להתגבר עליו לפני שמגיעים למשהו טוב.

כמה חבל שאני עדיין בשלב המירמור :)

למזלי, אין פה דיסלייק, כי יש לי הרגשה שהבלוג הזה היה יורד למצולות, אבל אני מאמין בדבר המופרך הזה - יכול להיות בדסמ בלי אהבה.

קראתי פה כבר כמה בלוגים, לא מעט מהם מדברים על זוגיות, אהבה, בדסמ והקשר ביניהם.

הרבה מהם מדברים על ה'עובדה' הזו שאין דבר כזה בדסמ בלי אהבה.

אני פה רק כדי לשאול - למה? אני לא יכול להנות מלתת לה סטירה, מהתגובה המופתעת אך החייכנית שלה?

היא לא יכול להנות מלהרגיש חסרת שליטה, או מהצריבה של התחת שלה אחרי כמה הפלקות?

כן, בדסמ דורש אמון, ואני לא חושב שהייתי ממליץ למישהי ללכת על סטוצ עם מישהו וללכת על זה איתו, אבל בואו נדבר רגע על יזיזות.

לי היו 3 יזיזות בחיים, ולכל אחת מהן פיתחתי רגשות, וככה גם אמרתי להן שאעשה עוד לפני.

רגשות של חברות, קצת של תלות, של דאגה ואמון. כל זה, בלי אהבה, אבל כן הדלקות.

בדסמ דורש המון אמון אחד בשנייה, כי אני לא מרגיש בנוח להיות השולט הדומיננטי שאני בלי לסמוך עלייה, והיא לא תרצה שאקח ממנה את כל החושים בלי שהיא תסמוך עליי, אבל שני הדברים האלה לא מכריחים אהבה, הם מכריחים קשר חברי חזק.

אז כן, יש דבר כזה בדסמ בלי אהבה. האם הוא דומה, או שווה ערך לבדסמ עם אהבה? לדעתי לא, אבל זה נושא לבלוג אחר :)

אז היה פה פוסט לפני כמה ימים על מישהי שסיפרה שהיא רוצה לנסות לבכות בסשן, כמקום שלה לשחרר בסביבה בטוחה.
זה היה נשמע לי מאוד סקסי ומושך.

משהו בזה שהסאב שלי מרגישה מספיק בטוחה לשחרר את עצמה עד כדי בכי שלא מפסיק נשמע מאוד מחרמן.
זה נותן לי את ההרגשה של השליטה המוחלטת. אני לא יודע בדיוק למה זה נותן לי את ההרגשה הזו, אבל זה מרגיש ככה.

יש כמה סיבות שבגללן סאב תבכה, הברורה מבינהם זה מכאב.
כהיותי סדיסט לא קטן, זה אכן נשמע סקסי מאוד, אבל זה דווקא הסוג הפחות מחרמן מבחינתי.
בכי בגלל שהסאב צריכה יותר, ואני לא נותן מספיק, אם זה גמירה, או אפילו בנגיעות בגוף שלה, זה הסוג שנשמע לי יותר מחרמן.

מבחינתי, אם היא בוכה בגלל משהו שבכלל לא קשור למישור הפיזי, אלא בגלל מה שהיא מרגישה, זה השיא.
זה אומר שהיא הגעה למצב מנטאלי כל כך קשה, שהיא בכתה.
היא הייתה צריכה משהו כל כך חזק, וכשהיא לא קיבלה אותו מייד, היא הייתה חייבת לבכות.
לחשוב על הבכי באותו הרגע, ולדמיין את התגובה שלה כשבסוף אני כן אתן לה את אותו דבר, נשמע מדהים.

אז אני אוהב לעשות edging? כן, אבל גם כשעשיתי את זה, לא הפקתי כל כך הרבה סיפוק כמו שאני מדמיין כשהיא תבכה מזה.

דיברתי על זה עם היזיזה שלי אתמול, וגם לה זה היה נשמע מאוד מושך וסקסי, והסכמנו שננסה להגיע לשם.
התחלנו סשן, הבאתי אותה למצב של סאב ספייס, אבל להוציא ממנה בכי לא בעזרת כאב עוד לא הצלחתי.

כמובן שלדבר על זה לפני משנה את כל הדינמיקה ואולי גם מקשה להגיע למצב כזה. (או שאולי מקל?)
מבחינתי, תמיד צריך לדבר על דברים שרוצים לנסות לפני שמנסים אותם, בטח אם זה קשור למצב מנטאלי.

הדברים שאני הכי אוהב בעולם הבדס''מ תמיד קשורים לדברים מנטליים, אז זה ברור בעיני שזה כל כך מחרמן אותי.

אני מתרגש ומצפה לקראת הפעם שאצליח לגרום למישהי לבכות, וכמובן אעדכן כאן בהמשך המסע שלי.