מלאכים בשמי ברלין

הוא עם הקולר השחור הדק שאני הכי אוהבת, אני עם המגפיים הגבוהים והשוט הקטן הזה שיושב לי מושלם ביד.
לא באנו כדי להוכיח משהו. באנו כי שנינו רצינו את האווירה הזו: ריח של עור, מוזיקה נמוכה וכבדה, והידיעה שכאן מותר כמעט הכול כל עוד זה בהסכמה.
התיישבתי על הספה הגבוהה בפינה, רגל על רגל.
הוא התיישב לרגליי על הרצפה, ראש מורכן קלות, ידיים מאחורי הגב בלי שביקשתי. זה פשוט קורה בינינו ככה לפעמים.
במשך כשעה ישבנו ככה ופשוט הסתכלנו.
ראינו זוגות משחקים, שמענו צלילי עור פוגע עור, צחקוקים עצבניים של סאבים שמנסים להחזיק את עצמם, גניחות חנוקות, מישהי שקיבלה מכות עד שהיא ממש בכתה ואז ביקשה עוד.
בשלב מסוים רכנתי אליו ולחשתי לו רק שתי מילים:
"על הברכיים. עכשיו."
הוא קם בלי מילה, הלך לבר, חזר עם כוס מים קרים בשבילי ועם כוס ריקה בשבילו (כי הוא יודע שאני לא נותנת לו לשתות אלכוהול כשהוא בתפקיד).
הנחתי את הכוס שלי, לקחתי לו את הסנטר והרמתי את פניו אליי.
"אתה רוצה שיראו אותך איך אתה שלי הערב?"
הוא הנהן, עיניים ברצפה.
"מילים, מתוק שלי."
"כן, גברתי."
הובלתי אותו לפינה עם הספסל.
לא עשיתי שום דבר דרמטי או מופרז.
רק פשוט ישבתי, הרמתי לו את החולצה לגב, והתחלתי ללטף-לסמן-לצבוט-לחתוך קווים קלים עם הציפורניים.
ואז הגיע השוט הקטן.
לא חזק. רק מספיק כדי שהעור יסמיק ושהוא ינשום חד בכל פעם.
באיזשהו שלב הרגשתי מבטים עלינו.
לא הסתכלתי מי. לא אכפת לי.
הרגשתי רק אותו את הגוף שלו שרועד קלות, את הנשימות שמתקצרות, את ה"תודה, גברתי" השקט שהוא לחש לי בין מכה למכה.
בסוף פשוט משכתי אותו אליי, חיבקתי אותו חזק מאוד, כרכתי את הרגליים סביבו והנחתי לו לנשום לתוך הצוואר שלי.
הוא רעד כמו עלה.
אמרתי לו "כל כך גאה בך" והוא פשוט נמס.
יצאנו הביתה בשלוש וחצי בלילה, יד ביד.
בדרך הוא אמר לי בשקט:
"תודה שהייתי שלך גם מול כולם הערב."
ואני רק חייכתי ואמרתי:
"אתה תמיד שלי, גם כשאף אחד לא מסתכל.