סטודיו מוריקאי

הרבה אנשים, כשהם מגיעים לסטודיו ואומרים שהם רוצים ללמוד לקשור חושבים אוטומטית על סספנשנים, כלומר כשכל הגוף של הנקשר.ת תלוי באוויר.

כדי לעשות את זה צריך מיומנות טכנית גבוהה, כי אם יש בעיות ברתמה עצמה כמעט ואי אפשר לתקן אותן באוויר, צריך פרופיל סיכון רחב יותר, כי הסיכון בפציעה גבוה יותר (וזה לא קשור בהכרח לניסיון של מי שקושר או של מי שנקשר) ובדרך כלל הזמן שיש לשחק בו באוויר הוא קצר יותר. 

החוויה עצמה של סספנשן מלא היא עוצמתית. תחושת הריחוף ביחד עם הלחץ של החבלים והקושי הקיים בתנוחה עצמה יכולים להביא את מי שנקשר למקומות מאוד עמוקים. 

[אילוסטרציה: סספנשן]

אבל יש דברים שהם לא סספנשן מלא. עבודת קרקע, למשל, וסמי סספנשן, בו לא כל הגוף באוויר. 

על הקרקע יש לנו בדרך כלל יותר זמן, וזמן הוא אחד מהרכיבים החשובים ביותר בשיבארי. נסו להחזיק את הידיים שלכם למעלה במשך 10 שניות. קלי קלות, נכון? נסו עכשיו 10 דקות. הצלחתם? מה בקשר ל 20 דקות? נהיה קשה ממש, נכון? עכשיו תחשבו איך זה יכול להתבטא בקשירה על הקרקע. אולי אפילו בלי ליין אחד לבמבוק. 

למשל:

קורה שאנשים שהגיעו לרמה של תליות מוותרים לחלוטין על משחק הקרקע, ובכך מאבדים חלק מאוד משמעותי ממה ששיבארי יכול להיות, וחבל (סטגדיש!)

אז מה אתם אומרים? האם מבחינתכם קשירה באוויר שווה יותר מקשירה על הקרקע?