אני מרגישה שמה שמחזיק את הדבק בין מי שאוהב למושא האהבה שלו זה קודם כל מסתורין. כלומר אם נוציא את המסתורין מהמשוואה נישאר ללא אהבה, אולי לכל היותר הרגל. עכשיו, נוכחתי לראות בחיי שנשים זקוקות למנה גדולה יותר של מסתורין מאשר גברים על מנת לאהוב. גבר פחות עוסק בשאלה מי היא מושא האהבה שלו, אולי בגלל הדחף לבעלות שמניע אותו, שהרי אם היא שלו זה מספיק לו, הוא לא הוגה במושא האהבה שלו יומם ולילה.
טוב, אולי גם נשים מסתפקות בלהיות שייכות למישהו, יתכן ואני עושה כאן הנחות לנשים.
לא לא, במחשבה שנייה אני עומדת על שלי, כן, לגברים יש נטייה לראות את מושא האהבה שלהם כאובייקט, כאמצעי שעונה על הצרכים שלהם, גם נשים אבל פחות ביחס לגברים. נשים יבחנו אצל הגבר אספקט יותר דינמי ואילו גברים אצל נשים אספקט סטטי. קריקטורה. הנשים עבור הגבר הן קריקטורות, בעוד הגברים עבור נשים הם משהו יותר פעיל. דינמי.
אני לא טוענת שגבר הוא פעיל ואישה היא קריקטורה באופן מוחלט, תמיד יש יוצאים מן הכלל, כמוני למשל :)
