כמו צמח בר

אום ביץ', הודו. יצאנו לערב רחוק מההוסטל והבלאגן. לקחנו כמה ירקות, ערסלים ומחבת, מספיק חומר וכמה כלי נגינה. ויאללה.
המדורה דולקת לתוך הלילה, ואת, שהצטרפת בלי להכיר את החבורה הקטנה קודם הצגת חזות ביישנית קצת, אבל עם הילה של מסתורין. הגלים מתרסקים על הסלעים לידנו שוב ושוב והתפוחי אדמה מותחים לנו את הסבלנות והרעב. המוזיקה שלנו, השיחות, הפייסלים, התנועות, הכל זז בקצב של לילה זרוע כוכבים בג'ונגל שמקיף אותנו. גם הפלירטוטים העדינים שלנו נעים לאיטם. נגיעה קלה, מבט חטוף. ואז את מציעה במפתיע. מי חוזר איתי לים לראות שוב את הפלנקטונים הזוהרים בחושך. אני עוד מהוסס בשאלה האם יש כאן סאבטקסט בין המילים ובכל זאת עונה שאני.
אנחנו נכנסים למים הצוננים בבגדים תחתונים. ואלוהים, שזה היה מרהיב. חושך, הכל. חוץ מהשמיים שמתפקעים מרוב כוכבים. מהאופק, שמנצנץ באורות של סירות דיג שעוגנות הרחק בתוך הים. ומהמים שמתערבלים סביב הגופים שלנו בכל תנועה. את תזוזה שלנו מזהירה לרגע את מאות היצורים הזעירים שמאירים בחושך.
אנחנו מתרגשים כמו ילדים, מוקסמים בעליל מהשמימיות שבחוויה. וככל שאנחנו שוהים יותר זמן במים, המעגלים שלנו אחד סביב השניה מצטמצמים, גם אנחנו קצת כמו שני כוכבים במסלול התנגשות ספירלי. התנועות שלנו נעשות קרובות יותר, רכות יותר. אנחנו נמסים אחת לתוך השני, עד שהשפתיים שלנו נפגשות. לנשיקה הזאת יש טעם של אוקיינוס. אני מחזיק אותך בתוך המים ומנסה לזרום עם הגלים שהודפים אותנו אחורה וקדימה כאילו הם מנסים למשוך תשומת לב.
עוד גל מתמזג עם עוד היצמדות והגופים שלנו נמסכים יחד. אני עוטף את גופך הקטן ומתפעם ממנו, מהחיות שבו, מהקימורים שלו.
אחרי כמה רגעי קסם שהולכים ומתלהטים, אנחנו עוצרים, מחייכים, נצמדים בפעם האחרונה ללילה הזה ויוצאים חזרה לשאר החבורה במדורה עם חיוך קטן ואישי שעובר ביננו.