במהלך שנותיי.. נתפסתי כאדם שתלטן.
בגיל שנתיים תפסו צילום וידאו שלי רודה באחיי הגדולים שיעשו מה שאני אומרת "תיגהגה!" (יעני תרגע)
או משפט שזרקתי להורים שלי בגיל ארבע: "כשאני אתחתן, איפה תגורו?" כאילו זה ברור שאקח את הבית שלהם 😉
בגיל 5 וחצי רציתי מאוד לעלות לכיתה א' יחד עם חבריי לשנתון, אבל כולם חשבו שזה מוקדם מידי בשבילי - אז נשלחתי לאבחון פסיכולוגי לבדוק התאמה. הפסיכולוגית אמרה בצורה גורפת שאני ממש לא מתאימה עדיין לכיתה א' ושיש לי נטייה מעל הממוצע לשתלטנות. את סיכום האבחון קראתי כמה שנים אחרי וגיליתי סלידה עצומה למשפט הסיום שלה.
"נטייה מעל הממוצע לשתלטנות." איכס. מי את שתגידי לי דבר כזה???
בקיצור, שנים זה רדף אותי. הנטייה לשתלטנות המרגיזה הזו. הפלתי על זה המון עם שנאה עצומה לתחושה הזו שקוראים לי שתלטנית. אני לא שתלטנית. אני ממש לא שתלטנית. אני פשוט לא אוהבת הפתעות.
אז המעבר לכיתה א' היה בסדר, וכך גם ב' וג'. ז"א, לא הייתי תלמידה למופת, יש לי את הבעיות שלי - אני מודה, אבל סה"כ היה בסדר.
פתאום החליטו לעשות שינוי בעיר ולפצל את בתי הספר. היינו אמורים לעבור ככיתה לביהס אחר שבו לומדים את ד' - ו'. אבל לא. העירייה החליטה לפצל את בתי הספר ולהפוך את שניהם ליסודי שש שנתי כמו כולם במדינה.
אני לא אוהבת הפתעות. וכיתה ד' הייתה חתיכת רכבת רגשית של מעמדים חברתיים ושינויים שפשוט לא ידעתי שיקרו. מהילדה עם מלא חברים הפכתי לילדה שהולכת מכות עם הערס של הכיתה וזאת שבוכה על כל דבר. על כל פאקינג דבר!!!
אחרי טיפול פסיכולוגי נקודתי (חזרתי לאותה משלתטת מגיל 6) הצלחתי למצוא חברים ואפילו חזרתי להיות מוקפת אנשים. גם הערס אהב אותי ובכיתה ו' כבר התמודדתי לראשות מועצת התלמידים הבית ספרית. איפ. את והשתלטנות שלך. חכי שיפול האסימון.
ואז... שוב שינוי.. חטיבת ביניים. איכס.
את הפערים בלימודים כבר פתחתי בכיתה ה' בשיעורי חשבון מורכב (שברים וחברים) את לוח הכפל לא ידעתי, פעולות של חיבור או חיסור היו לי קשות מנשוא. שש שנים ואת מבינה שאת לא באמת סתומה, חכי קצת.
בקיצור, כיתה ז' הייתה מחרידה. פתאום גיליתי את כל העיר שלי וזה היה גילוי... פתאום נהייתי האשכנזייה הכופרת. החנונית מנווה טחונים. אם לא הספיק אז גם דאגתי לקבל כוויה בעין שמאל באמצע השנה כי טיגנתי מלוואח בפסח - "אלוהים התנקם בי". אז שוב, דרמות, בכי, אי מציאת מקום ושינוי המצב הנוכחי שלא צפיתי שיגיע ומלא מלא לחץ.
בכיתה ח' עשיתי את האבחון - דיסלקציה קלה, וים של בעיות קשב וריכוז. אבל הכל אמור להיות בסדר עם המתמטיקה - דווקא בשפה יש לי בעיה, לא מתמטיקה. אז למה אני נכשלת?? הכל במורה.
המורה של כיתה ח' הייתה מדהימה. היא זו שהמליצה לכיוון של קשב וריכוז ומרגע שהתחלתי לקחת ריטלין, הציונים עלו. הוצאת 92 באיזה מבחן!! זה היה היסטרייי. אבללללל.... המורה של כיתה ט'. מורה ממין זכר לשם שינוי, וחרא של בן אדם. אצלו הוצאתי 8. ליטרלי 8 מתוך 100. ושוב התחושה של סתומה, שוב התחושה של לא יוצלחית ומטומטמת.
אני לא יודעת אם עקבתם, אבל נחשבתי חנונית בשכבה שלי. או לפחות זאת שמסתובבת עם החנונים. אלו שמוציאים 100 ו90 בכל דבר. אלו שמצליחים לדחוף כ"כ הרבה ללוז שלהם ועדיין לקבל מצטיין לימודי. זאת סביבה מאוד.. תחרותית. "כמה קיבלת בביולוגיה? כמה קיבלת בערבית? כמה קיבלת במתמטיקה?" בסוף שנה הן היו משוות בין הממוצעים של התעודות שלהן - למי יש ממוצע יותר גבוה. ואני? אני הסתומה שבחבורה. זו עם ה'כרטיס אוטיסט' והבעל פה בהיסטוריה.
ואז המרוץ לתיכון מתחיל. ט'-י"ב, הן ארבעת השנים הכי שונות בחיים שלי. ז"א, כל שנה אחרת לגמרי מהשנייה, המון המון המון המון שינויים שבסוף, הובילו אותי למשהו אחר לגמרי - לעצמי.
הייתי מדריכה בצופים (שם הכרתי את החנוניות עוד בכיתה ה' כשהתחלתי לפרוח חברתית איתן). השילוב בין ביה"ס לצופים בהדרכה הוא שילוב מסוכן וקשה מאוד להספיק עוד דברים בנוסף לשילוב הזה. אז הציונים התחילו לרדת והורי זומנו לשיחה בבית הספר - אם הציונים לא יעלו, את תכנסי לכיתת מב"ח, מסלול בגרות חלקי.
ואני רק רציתי ללמוד מוזיקה. שום דבר אחר בתיכון המחורבן הזה לא עניין אותי, חוץ ממוזיקה. ניסיתי להתקבל דרך פסנתר כבר בכיתה ז', אבל בכיתה ט' הצלחתי להתקבל דרך גיטרת בס. אין מצב שאני יוצאת מהמגמה בתיכון כי הציונים שלי בתחת. בשינוס מותנים ומלא כאב העלתי את הציונים.אבל גם טיפול פסיכולוגי מכין תיכון. כי כמו שהבנתם, אני לא טובה עם שינויים שאני לא מוכנה אליהם. (אולי הייתה סיבה אחרת? מי זוכר?)
עליתי לתיכון לכיתה עיונית רגילה. 5 יח אנגלית, 3 יח מתמטיקה, 5 יח מוזיקה ו5 יח מדעי החברה (האופציות האחרות היו ביולוגיה ופיזיקה - פחות) עם אותן חבורת בנות תחרותיות. אז הן כבר היו קוראות לי בשמות לא מעודדים ואיפה שהוא באמצע השנה כבר התחלתי ממש ממש לסבול מהן ולאזור אומץ למצוא חבורה חדשה. ומצאתי, אפילו בקלות. אבל... (מתה על המילה הזו) נוצר קרע בצופיפניקיות ונדרשתי לבחור צד. מהלכי פיתויים מכל צד היו כשלא שמתי לב לעיקר. היום בדיעבד אני רוצה להגיד לצעירה הזו שהיא לא מסתכלת על העיקר. כנראה שהייתי צריכה לעשות את הטעות הזו.
נשארתי חברה של אחת הקבוצות, עד שגם מהן חטפתי סטירה ולקראת י"ב ניתקתי כל קשר חברתי איתן. הפסקתי להיות הסתומה, האוטיסטית, המפגרת ועוד שלל כינויים שהייתי זוכה אליהם כשהייתי מבטאת את עצמי.
החברה שהייתה לי בי"ב זה סיפור בפני עצמו, כי גם ממנה אכלתי המון חרא חברתי. המון התניות המון הליכות על ביצים. איפ. היא הספיקה לריב איתי לקראת סוף השנה ולהפסיק לדבר איתי בגלל סיבה מאוד טפשית - נישקתי בחור ששכב איתה כסטוץ. גם היא שכבה איתו כסטוץ - הכל שם היה פאקינג סטוץ והם עוד הכירו בגלליייי!! (לאלו שממש רוצים פרטים - זה קרה חצי שנה אחרי שהם שכבו והייתה רק נשיקה בנינו.)
למה סיפרתי לכם את כל החפירה הזו? הנטייה לשתלטנות. בספר המחזור שלי כתבו שאהיה ראשת המשלה הבאה, הייתי גם מפקדת בצבא וכל השתלטנות הזו קיבלה ביטוי.
אני לא שתלטנית. אני נשלטת. אני שונאת לשלוט ושונאת כשאומרים לי שאני שתלטנית. אני יודעת לנהל, אני יועדת להחזיק צוות, אני לא אוהבת להיות הביג בוס. לא אוהבת לקבל החלטות. לא אוהבת לחטוף שינויים ולא אוהבת שמפילים עליי שינויים.
גם את גברת פסיכולוגית, אני לא שתלטנית!! אם הייתי רוצה להיות ראשת ממשלה, הייתי מנסה את מזלי מול המלך - אבל אני לא. אני פשוט אוהבת לדעת הכל, להיות מוכנה לכל מקרה שלא יפתיע אותי.
אני אוהבת לרצות אנשים, להתגמש איתם עד המידה שאני לא מסוגלת יותר לבלות בחברתם, עד שזה פוגע בי לבלות איתם.
אז אני לא שתלטנית, אני נשלטת. בהחלט אחת שמרצה את הסביבה שלה. ואולי זו הסיבה שנשארתי בחברויות האלה. נאמנות למקור, לבית, לעוגן. למי שאמור לשמור עליי ולתמוך בי לא משנה מה. למי שאמור לקבל אותי בדיוק כמו שאני מקבלת אותו ואהיה שם בשבילו.
כל הדבר הזה נכתב בהשארת סיטואציה מפתיעה שאני לא נהנת ממנה במיוחד... מיאו.
