טושי תכתבי!! אח"כ תרגישי טוב עם עצמך.
פעם כתבתי פה על לחזור הביתה. על שיחה עם אחי הגדול והתחושות שיש כשחוזרים הביתה.
כבר כמה ימים שאני חוזרת למקום מגורי הנוכחי ומתייפחת בבכי מרורים שאולי אני "בדרך הביתה" אבל זה ממש לא הבית.
תיאורתית, הבית שלי נמצא איפה שהכי נוח לי. לא רק תיאורתית למען האמת.. אולי זה בגלל שאני לא מרגישה פה בבית.. אולי זה בכלל כי לא גרת פה אף פעם באמת וזה לא הבית שלך בשום צורה. אולי כי.. מה זה משנה בעצם? זה לא שלך.
בכל התקופות שאי פעם חייתי והייתי לבד בכל מיני מחוזות מוזרים של המדינה והעולם, לא הרגשתי בודדה מאוד. לא חושבת שהרגשתי בודדה בכלל אם כי אכן היו רגעי בדידות.. כאן, אני מרגישה האישה הכי בודדה בעולם בזמן שהיא מוקפת באנשים שהכי אוהבים אותה. לא אבסורד?
"אל תדאגי, תוכלי לבנות את זה מחדש ואפילו טוב יותר!" כן, זה האובייס. אין לי צל של ספק שאוכל לשקם מחדש את חיי למקום אפילו טוב יותר. עדיין, האבל על מה שאיבדתי, קיים - נוכח - מאפיר את היום והמסביב..
ואתה.. חשבתי כמה פעמים אולי לכתוב פה מכתב בשבילך שלא יגיע לעולם ושלא תבין לעולם.. אני רוצה לשחרר אותך, אני רוצה לתת ללב שלי להתפתח בלעדיך. נשארת שם, בלי רצון וחשק לפתח אותנו מעבר ואני רוצה מעבר (את אותו מעבר שתמיד דיברת עליו)... אמרתי לך שלא נגיע לשנה😉
נגמר לי להיום.. היה גם צריך להיות קצת בדסמ אבל נגמרו המילים אז אתם מוזמנים לדמיין איזה בדסמ שאתם אוהבים, אין צורך לשתף אותי בזה 😜
