אז 12 שעות אחרי שפורסם הפוסט הקודם התעוררתי עם ענייני קיבה קשה..
כבר בערך עשור שאני רגישה ללקטוז - רגישה ולא אלרגית, זה לא מסכן חיים - אבל כשאני במקום רגשי קשוח הרגישות שלי נעשית הרבה יותר קשוחה.
הצד המזוכיסטי בי למד לחיות עם מעט לקטוז ביום כדי שהרגישות לא תהיה מוגזמת בתחושות אח"כ וכדי שאמשיך להינות ממתוקים מדהימים וגבינות טעימות. ו-וואלה, אחרי שלושה ימים קשים ונטולי לקטוז, נראה לי שסיימתי איתו.
הגיע לדעתי היום שבו אני צריכה להיפרד לתמיד מהלקטוז... איך נפרדים מאהבה כזו גדולה?
אני לא חושבת שאתם מבינים כמה מערכת היחסים שלי עם לקטוז היא סבוכה איומה וכואבת.. אני לא חושבת שאני מבינה כמה מערכת היחסים הזו לא טובה לי ולא בריאה לי (תרתי משמע).
מהמאכלים הכי אהובים עליי בעולם מכילים לקטוז. אם הייתי יכולה לאכול מוצרים עם לקטוז 3 או 6 פעמים ביום, כנראה שהייתי עושה את זה - בטח על חשבון בשר.
אבל אחרי שלושה ימים מאוד כואבים, מאוד קשים, מאוד מסויטים.. אני חושבת רשמית על פרידה וחסימה..
כשהייתי ילדה אהבתי לצפות בטלנובלות לטיניות. בעיקר מה שהיה נפוץ בארץ - קטנטנות, המורדים וכל מה שהיה בסגנון. הלילה בפעם הראשונה (נראה לי) בחיי שחלמתי בספרדית.
דיברתי עם איזו אמא ושני ילדיה על שטויות וקשקושים וכמה יפים הילדים שלה.. הזכיר לי אירוע שקרה לפני כשנה שפשוט התחילו ברחוב יווני לדבר איתי בספרדית. כן, רחוב יווני ודיברו איתי בספרדית. Espectacular.
טושיל'ה Recuerda que la vida es bella.
נ.ב.
כמה דברים קפצת פה בראש.. הספרדית קשור לקונפליקט פנימי אחר שרץ לי בגוף בכל פעם שאני נמצאת בארץ הקודש. וגאדדדד כמות האנגלית שאני דוחפת בתוך המשפטים... ככה מאבדים שפה?? פפפ
ומה קשור לגבי כמה החיים יפים? לקטוז, ספרדית וכל הבלאגן שרץ לי באמצע
