ישראל יפיופה שלי. המקום היחיד שאני יכולה להגיד שמתאר אותי בדיוק כמו שאני.
עמוסת קונפליקטים, מריבות, דרמות. המון צלקות וחומות שהאישיות הכובשת (ולא תרתי משמע) שלך השיגה במרוצת השני.
תמיד רציתי לחיות בחו"ל. בין אם זאת המחשבה שאפשר לקיים חיים אחרים, או החלום של הילדה הקטנה שרואה את אחיה הגדול חי את חייו בשלווה בלונדון - זה אף פעם לא היה לגמרי קשור בישראל ויותר קשור בחו"ל.
הדרמות בישראל, האירועים המתחלפים כמידי שנה ומסעירים את מוחנו ונפשותינו, יוקר המחיה, הפוליטיקה ואפילו צורת הדיבור החדה והמהירה היו הסיבות הסופיות למעבר ועזיבה כמעט מוחלטת.
למה כמעט? אני עדיין משלמת ביטוח לאומי ונחשבת תושבת ישראל כמו כולכם כאן - אפילו חברה משלמת בקופ"ח מכבי 😉לחזור לגור כאן יהיה הדבר הכי קל בירוקרטית בעולם.
פואנטה טושי..?
ישראל זאת מערכת היחסים הכי רעילה ואם זאת הכי אוהבת שיש לי בחיים האלו. אני כ"כ כ"כ אוהבת את ישראל, וככ כ"כ לא מסוגלת לחיות בה בו"ז שאני פשוט מאבדת שליטה כשאני בגבולותיה..
ואני לא אוהבת לאבד שליטה.
אז למה אני עדיין מקנאה בכל מי שמצליח לחיות כאן? גם אם הוא חי בסבל...