מגיל צעיר אני זוכרת דיבור בסגנון של body positivity.
ציינתי באחד מפוסטי החודשהולדת שלי שאמא שלי חלתה קשה אחרי לידתו של אחי, הייתה צריכה לחכות כמה שנים טובות עד שהייתה יכולה לחשוב עליי באופן מעשי.
אמא שלי שאחרי הלידה של הבן השני הייתה צריכה להעמיס עצמה בסטרואידים וכשאני נולדתי העמיסו שוב ואפילו בטעות נתנו לי גם דרך החלב שלה מה שגרם לשתינו לגדול, כל אחת בקצב שלה אבל בקצב לא טבעי.
איתי זה היה קל, העבירו לפורמולה כבר ביום השלישי וחזרתי לגדילה נורמאלית. אמא שלי גדלה. אמא שלי עד גיל דיי מאוחר תמיד הייתה שמנה. אבל ממש שמנה, כזאת שלא קונה בחנויות רגילות כי אין של במידה שלה.
עכשיו שמעו, אין לי מושג איך גנטיקה עובדת, אבל יצאה לה בת כ"כ דומה לה בכ"כ הרבה אופנים שחוץ מהשיחר וצבע העור אין בנינו נראה לי הבדל גדול.
מה את אוהבת בעצמך? זאת לא שאלה שאמא שלי הייתה שואלת אותי, אבל כשנערה מתחילה את גיל ההתבגרות, וגוף שהיה פעם שרוך שטוח הופך להיות מקומר ובולט בכל המקומות המדוברים - ומה לעשות, היא לא רזונת דקיקונת - מתחילות החפירות בראש אם אני יפה מספיק, אם אני טוב מספיק, אם אני חכמה מספיק.
אמא שלי במשך שנים הייתה בדיאטות אכזריות ומשונות, תמיד הייתה יורדת לגודל שלי וחוזרת חזרה לכדור הענק.
מה את אוהבת בעצמך?
הפוסט היה צריך להכתב אחרת... תכננתי לדבר על איברים ומבטים.. הקטע.. שהאיברים האלו הגיעו משילוב של גנטיקה מוצלחת והמון עבודה לאורך השנים בהם ההורים שלי שניהם, ניסו ולדעתי גם הצליחו, להוכיח לנו כמה אנחנו יפים, חכמים, חזקים וטובים.
אמא שלי מאוד פחדה שאפול להפרעות אכילה ושהרטע הזה של אמא בדיאטה ישפיע עליי. הוא לא השפיע עליי כמו שהיא חשבה שהוא ישפיע, הפרעות אכילה היו אבל מסיבות אחרות לגמרי.
מה את אוהבת בעצמך?
נחזור לרעיון המקורי של הפוסט, העיניים. לאמא שלי ולי יש את אותן עיניים. הצורה, הגודל, הצבע הרגיל למדי ולא רגיל בכלל. לפעמים שחור, לפעמים חום. אני בעיקר בעיקר הכי אוהבת את המבט שאני יכולה לתת איתן. מאז ומתמיד, עיניים היו הכלי הכי חזק שלי ואם יש משהו אחד שלקחתי מטיירה בנקס זה smizing.
מה את אוהבת בעצמך?
טוב דובר רבות ואפילו הספקתי להעלות תיעוד, השדיים. הציצים. היו תקופות עם שאלות על המגדר והתחושות שלי ומה שהכי לא רציתי לוותר עליו, זה הציצים. אני ממש אוהבת אותם, וממש לא אכפת לי שזה איבר שנוי במחלוקת.. הגבר שלי בוודאי יצטרך לאהוב אותם כמעט כמוני. אני אוהבת את צורה שלהם בכף היד, אני אוהבת את הפטמות הרגישות, אני אוהבת את המחשופים והמבטים והתחושה שלפעמים זה מפריע בדרך. אני רק לא אוהבת את זה בריצה, אלו הם הרגעים היחידים בהם הייתי שמחה לציצי קטן.
מה עוד את אוהבת בעצמך?
זאת שאלה שכבר שאלתי את עצמי, תאכלס? אני אוהבת את איך שאני נראית. יותר מזה, אני אוהבת גם את מה שיש לי בראש. אני אוהבת את השילוב, אני אוהבת את התוצר. יש דברים שבוודאי הייתי שמחה לו היו עובדים אחרת אצלי, אבל אז לא הייתי אני... הייתי רוצה מתאבוליזם אחר, אבל אז כנראה השדיים שלי והתחת לא היו כאלו נשיים וכאלו, טושיים.
כשאני מסתכלת על אמא שלי אני רואה ממש את כל הדברים האלו. אולי יותר תמים, אולי יותר מבוגר, אולי יותר כהה כי איתי "נגמר הדיו במדפסת".
אני גם שמה לב שאלו הם גנים דומיננטי בצד הזה של משפחתי, העיניים האלו מלוות המון בני משפחת שלי, אחי ובני דודים, והאחיינית שלי אפילו..
פואנטה? תאהבו את עצמכם, אתכם מכלול של משהו - בין אם הוא טוב או לא, ואתם סה"כ המיטב המוצלח של הגנים האלו.
תאהבו את מה שקיבלתם ואת מה שכן יש. יש כל כך הרבה חיובי לצד כל החרא שאני בטוחה שאם רק תרצו, אתם לגמרי חלק ממנו.
ואת טושי, למרות הכל ובזכות הכל, תמשיכי לאהוב את עצמך. הבחירות, המבטים, השטויות.. תזכרי את המראות השונות לאורך הדרך ורק תשארי נאמנה לעצמך❤️
גם הגרסה הצרפתית המלאה נהדרת, גימס נהדר😇