כשהייתי קטנה הייתי מתפללת להגיע ליום שאחרי. לוותר על החוויה ורק כבר לדעת איך ארגיש בסופה, והחזיק כבר בזיכרונות שעוד לא יצרתי ולעבור את המכשול שרק עומד בדרכי כרגע.
אני זוכרת שיחה עם אמא שלי.. לקראת טיול של הצופים או ועדה כל שהיא לאחד מהפרויקטים הקטנים שיצא לי לעשות, שהיא לא הבינה למה אני רוצה כ"כ לוותר על הדרך ולהגיע ישר לתוצאה
"נסי טושי להינות מהדרך, להיות בכאן ועכשיו. עכשיו יש לך את ההתרגשות שלפני, הציפייה והמחשבות לאן אפשר להתגלגל משם. אח"כ בזמן החוויה את תמצאי את עצמך באלף סיטואציות - תהיי שם בכל ליבך. ובסוף, תשבי שוב כאן במטבח, תפרקי כביסה מלוכלכת ותספרי סיפורים - ואנחנו נקבל אותך כמו תמיד באהבה וזרועות פתוחות"
לא הצלחתי להסביר לה שחוסר הוודאות הורג אותי. אהנה? אסבול? אהיה המוזרה הזו או שאבנה את החבורה הזו שבסוף אני תמיד בונה?
אבל ניסיתי להקשיב לה. ניסיתי בכל ליבי להיצמד רק לתחושות ההתרגשות וקצת לדמיין לעצמי מה יהיה. במהלך הימים שם התאמצתי עמוקות להיות רק ברגע והחוויה ובאמת תוך כמה רגעים בודדים כבר הייתה את אותה החבורה שאני תמיד מרכיבה לי. בסוף, ישבתי במטבח הישן עם אוכל של אמא וכביסה של אבא עמוסת חוויות.
בשבוע-שבועיים האחרונים מצאתי את עצמי שוב מתפללת להיות כבר ביום שאחרי. ואני מאוד מנסה להינות מהרגע, להתמלא בהתרגשות ולדמיין דמיונות.. אחח הלוואי וזה היה איזה טיול של הצופים 😅 🤦🏻♀️
אם הכוכבים יסתדרו בשורה, כבר בסופש הבא אוכל להתחיל לארוז את בגדי החורף שכבר לא אלבש. לצמצם את עצמי מ5-6 מעילים שונים לרק 2 או 3. לארוז מעט מהספרים ואולי גם את קלייר.. אולי השינוי הזה יחזיר אותי לנגן בה..? (לבדוק עם אבא אם יש לו את החמור x בשבילה) מה עוד כבר אפשר? מצעי חורף - פלנל ופליז. אולי גם הפוך? עד ליל הסדר יכול להיות שאפסיק להשתמש בו.
מה עוד טושי..? מה לגבי נעליים? יש כמה שאולי כבר תוכלי להעביר לא? האדומות והכחולות ואלו שאחיך צייר עליהן (שתיהן) כפכפי הבית - יש לך אחד או שניים? האדום וה..? סגול? כן נו עם העיניים👀
טוב נשמה, הפכת את הפוסט הזה לפתק בערימת הפתקים, שחררי אותו ואת הכאב שאת סוחבת על עצמך ❤️