תכתבי, תפלטי, תהרהרי.
עמוד האינסטגרם של ערוץ הילדים התחפש לנוסטלגיה למילניאלים. נראה שזה איזה טרנד עולמי לשחזר למילניאלים את הילדות בשנים האחרונות וגם ערוץ הילדים בחרו להחזיר אותנו לרגעים התמימים.
ב2005 הכיתה שלי הגיעה לששטוס. הפסדנו אמנם ברבע הגמר אחרי שהזורע או מגדל העמק גנבו לנו חתיכה מהפאזל ואז פשוט נפל לנו הרוח ונכשלנו בהכל.
שנה לפניכן עברתי חרם חברתי בכיתה. לא משהו ארוך במיוחד, אולי כמה ימים עד שהמורה גערה בכולם על נידוי שלוש בנות - האחת שמנה, השניה בכיינית והשלישית סתם מוזרה.
אני אגב הייתי הבכיינית.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאיבדתי שליטה עליהם. שלא הצלחתי לוסת את הרגשות שלי עד כדי כך שבכיתי בכל דבר. שלא הבנתי למה לא מבינים אותי. אף אחד לא הבין אותי, גם לא אותה פסיכולוגית עם האבחנה על שתלטנות שחזרתי אליה לטיפול ממוקד. מה שכן אחרי הטיפול הממוקד אכן היו לי חברים, כבר לא ממש בכיתי (טוב עדיין בכיתי אבל זה כבר היה חמוד יותר) והתחילו צרות אחרות שקשורות לadhd - לימודים.
באותה שנה של לששטוס התחלתי לפגר בחומר בחשבון ומתמטיקה. אני זוכרת ממש את הרגע בו ישבתי בשיעור ולא הבנתי מה המורה רוצה ממני ועל מה לעזאזל היא מדברת?
בחטיבת הביניים שוב צצו תחושות של חוסר השליטה. שוב הלכתי מכות עם ערסים כי התגרתי בהם ושוב נשלחתי לאותה הפסיכולוגית לדיבור צפוף על עיכול שינויים והבנה שהשטן לא גדול כמו שאני מרגישה. אחרי הסיבוב הזה כבר לא חזרתי אליה יותר... הרגשתי ששיטת הטיפול שלה לא מועילה לי במיוחד כי היא לא אומרת פאקינג כלום ולהתבחבש עם עצמי אני כבר עושה מצוין.
מתמטיקה היה ממש כישלון. נכשלים על גבול ה60 בהקבצה בינונית. ההורים שלי כבר לא ידעו מה לעשות אז לקחו אותי לאבחון ספציפי דיסקלקוליה, דיסגרפיה, דיסוואטאבר. 8 שעות של מבחנים שכל מה שאני זוכרת מהם זה הצורות, הסלט פסטה שאכלתי בצהריים והמעליות של הבניין מעבר לחלון. כמות הפעמים שהמאבחנת הוציאה אותי מזון של הסתכלות על מעליות שקופות עולות ויורדות. אם אני זוכרת נכון היה שלב שהיא הורידה את הוילון ודיי מהר הרימה חזרה. בסוף האבחנה שלה הייתה המלצה חמה חמה חמה לבדוק עם נירולוג על הadhd.
ענת הייתה המורה למתמטיקה בכיתה ח' ומחנכת בשכבה. לא כ"כ ברור לי איך, הייתי עם ציונים סבירים פלוס בהקבצה ב', אבל היא החליטה שאני צריכה לעבור להקבצה א' שלה ולשבת צמוד לתחת שלה כל שיעור. בכיתה שלה היו על הקירות מלא טקסטים צבעוניים שלא קשורים בשום עולם למתמטיקה. היה גם נוף מהחלון לכלום ושום דבר של חולות עליהם הוקמו הצריפים שלמדנו בהם.. בתחילת השנה עוד שמתי לב לפרטים, אבל בסביבות נובמבר קיבלתי את האבחנה על הadhd והתחלתי גם לנסות ריטלין.
יחד עם הריטלין וענת התחלתי לקבל 90 בהקבצה א'. זה לא קרה ברגע אחד אבל פתאום לא הייתי הסתומה הזו. לא הייתי מטומטמת. לא הייתי מגיעה למצב באמצע שיעור שאין לי שמץ של מושג על מה המורה דיברה כי הייתי עסוקה בלצייר. עדיין ציירתי או כתבתי שירים, אבל הצלחתי גם להקשיב למורה (רוב הזמן).
לצערי בכיתה ט' ענת יצאה לחופש לידה והמורה שקיבלנו didn't give a fuck about my adhd. קיבלתי אצלו את הציונים הכי נמוכים בעולם, מספרים כמו 6 ו7 מתוך 100.
היו עוד עניינים ברקע אבל הם לא ממש רלוונטי פה ולא ממש.. מה כן רלוונטי טושי? מה הפואנטה של הטקסט הזה וadhd וחוסר שליטה..? מה את...?
התעוררה בי הנוסטלגיה בעקבות ערוץ הילדים. הילדה התמימה והשנים בהם איבדתי את. התמימות..בין היתר הסתכלות בתמונות עבר על ילדה שהיא..
Fuck it Tushi. Be fucking honest. את האיום הכי גדול שלך. את מפחדת להצליח כי לא תדעי להתמודד עם זה. וזה ב ד י ו ק מה שהילדה ההיא פחדה ממנו. ובעוד שמאוד היית רוצה להגיד יאללה כוסעומו ולהתגבר על עצמך - את bitchening about yourself day and night. וזה רק כי את יודעת שאת יכולה יותר.
אגב מתמטיקה, את הבגרויות צלחתי בקושי רב מאוד אבל בסוף גם עם ציונים טובים וכשנה אחרי השחרור שלי גם הגעתי למצב שאני מעבירה שיעורים כהכנה לבגרות במתמטיקה.
I guess I'm not that stupid ha?
ועכשיו גברת טושי, להרמת מצב הרוח - יש לך 30-40 דק להמשיך לשקוע (מעדיפה שפחות אבל יאללה פורגנת) ונא בבקשה לשלוף בירה מהמקרר ולהפעיל את ספוטיפיי על shuffle - מרסייי🙏🏻 (בזבזת את 40 הדקות האלו לעשות ריפיין לפוסט הזה, תתמודדי)
טושי מה עם תמונה מההה? יש מנויי!! 😂 פומואית קטנה.
תמונה מול מראה שמולה קיבלתי החלטה תמיד לאהוב את עצמי אחרי ערב דומה עמוס מחשבות על עצמי והמון bitchening. את ההחלטה קיבלתי, לא התמונה-
כן, זה לא עירום מעלה לייקים, וזו אפילו לא תמונה עדכנית לימינו אנו. סתם אישה שאוהבת את עצמה מול ראי. מזל שאני לא כותבת את הבלוג הזה בשביל מישהו מלבד עצמי 😘