שני צ'ייסרים של טובי, פחית בירה וכמה שירים טובים לנשמה ואני כבר במקום אחר. הבנו כבר שאני במוד חפירתי של פריקה לעצמי כן?
עדיין חופר אבל... אחרת, זה בשבילך טושה ליום שבו תחזרי לקלייר וסימה.
שלבים לביצוע קאבר מספק רגשית של טושי:
הקשיבי לשיר בין 5-8 פעמים, פעמיים ראשונות עם מילים כדי ללמוד את הכתיבה מול המלודיה, שאר הפעמים מוקדשים בכל פעם לכלי אחר - תופים, ללמוד את הקצב והמעברים השונים, גיטרות - לוודא מתי כל ליין ובאיזה סולם הוא, לפעמים גם ממש למצוא את המלודיה משמיעה. השירה - ללמוד מתי הם עוצרים לנשום ומתי הם עושים פלצץ, מתי הם שרים מהסרעפת ומתי הם עוד לא מעצימים כי השיר דורש את זה. ובסוף, החלק האהוב עליי שתמיד מושך אותי - הבס, מתי הוא מוסיף ומתי הוא מפחית, מתי הוא מסתכל על התופיסט ומרגיע את הקצב. להיות בסיסיט זה משהו שלא עובר, אמנם בקושי מרגישים אותו אלו שלא מבינים מספיק במוזיקה, אבל בלעדיו כל הקטע יקרוס לעצמו.
הבסיסט הוא זה ששומר על הקצב באמת. כמות הפעמים שהייתי צריכה להרגיע את המתופף הנלהב בעיניים ודרכי הוא קיבל את הזרמים המוזיקליים מכולם. הפסנתרן/החלילן/הזמר או הגיטריסט יכלו להיאבד במחשבות הזמן שאני מוודה שהתופים ובס מחזיקים אותם חזק.
אח"כ לשחזר עד שזה נשמע לך מדויק מספיק - גם אם זה יקח חודשים לאימון קולי.
יום יבוא טושי, אני יודעת שהוא יבוא. יהיה לך הצורך והאומץ לחזור לזה.
תמונה של אבא עם גיטרה קלאסית וארבעת ילדיו סוף סוף מנגנים יחד - דבר שלא קרה כ"כ לפני ולא יקרה עוד אחרי לצערי ומזלי.
ושיר אחד שטושי עבדה מאוד קשה לפני הקורונה כדי לנסות לשחזר לבד את כל הכלים ברמה של 1:1 ולא הספיקה מעולם להקליט ולערוך.