בלוג חדש. היפ היפ הוריי! כמה בלוגים כבר פתחתי בחיי, לכל-כך הרבה ישויות/זהויות שחיות בתוכי.
זה לא פיצול אישיות, זאת פשוט אישיות מפוצלת. ככה זה. לפעמים את ככה, לפעמים אחרת. הם לא מבינים.
כי הרי זה לא שאת לא זוכרת, מה הן עשו, מה הן אמרו, וזה לא שלגמרי אין לך שליטה, או שלא התכוונת, אבל בעצם גם קצת כן, ובאיזה שהוא מקום את לא בטוחה.
מרוב שאת רגילה ללכת לבושה - מסיכה, על מסיכה, על מסיכה ולתרגל משפטים לסיטואציות מראש, ולתרגל את עצמך ואיך תהיי ומה תאמרי. ובכל זאת, לא יוצא והכל כל-כך לא צפוי. אולי בגלל זה, את צריכה את השליטה?
בחיים שלי, ידעתי תמיד שאני כזאת. מגיל 8-9 כבר, כשראיתי את הבטמן השני, וידעתי שכשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות כמו אשת החתול. ללבוש עור שחור, להחזיק שוט, לשים לי ציפורניים חדות, ולצאת לשוטט ברחובות.
במונחים של עולם הבדס"מ, איך הייתי מגדירה אותה? אולי כבראטית קשה להשגה. אחת כזאת שתמיד חומקת שניה לפני, לא ברור לאן.
מה ההעדפות שלי? איך אפשר להסביר אותן בכלל. להסביר אותן מרגיש זול, פרוזאי. זה חלק ממה שתמיד הרתיע והרחיק אותי בעולם הזה. אני מעדיפה דיבור טכני, אקדמי, או יותר טוב מעשים. עדיף. כי כשמדברים על זה, זה נשמע זוועה. יש דברים שהשתיקה יפה להם, או לפחות מילים מעודנות. או קרות, מרוחקות, עובדתיות.
וגם לא הצלחתי ליישב בשבילי את הסתירה, איך לרצות את כל מה שאני רוצה, ובתוך כל זה לרצות שיתייחסו אליי כמו לקדושה ולמלכה?
זה הרי זנותי, מלוכלך, פורנוגרפי.
ולא הצלחתי ליישב גם את הסתירה, שלפעמים אני רוצה להיות למעלה, למרות שבדרך כלל אוהבת להיות למטה. ושהלמטה מרגיש כמו עמדה מפונקת, מתפנקת ומפנקת בו-זמנית, שאני אוהבת כל-כך. ובכל זאת לפעמים, אני גם סדיסטית קרה. לפעמים אני רק רוצה שהכל יעשה בדרך שלי. ושואבת עונג מזה.
לפעמים קשה לי ליישב את זה, שבתוך כל האדם המורכב הזה שאני, וכל הפנטזיות המלוכלכות בסוף יום כשאני במיטה, שכבר נהיו מין נוהל, ממש אוטומט, מתגנבת לה פנטזיה כל-כך תמימה - הוא, גדול ועוטף מסביב אליי, ואני כל-כך עטופה שאני לא רואה דבר, והוא רק מבטיח שיהיה שם תמיד. "תמיד, תמיד?" אני שואלת. והוא עונה, הכי בכוונה, "תמיד-תמיד". ואני יודעת שהוא דובר אמת. וזה רגע כזה יותר טוב מאורגזמה, ואחריו אני מתפנה לחשוב את המחשבה הבאה שמביאה אותי לקצה ונרדמת בחיוך.
