זה היה יום רגיל בעבודה, עניתי לשיחות מציקות של ספקים, לקוחות ושל המנהל שלי שתמיד מתקשר ומיד מתקשר שוב כדי לשאול אותי מה הלו"ז שלו, למרות ששלחתי לו אותו במייל וגם השארתי לו אותו אתמול מודפס, כי הוא דינוזאור. ובמקביל לקבל את הלקוחות החצופים, שחושבים שחיוך זה חלק מהגדרת התפקיד שלי, ואני זורקת אותם למטבחון, פה הנספרסו, הנה ערגליות, תרגישו בבית. אני אקרא לכם כשהוא יתפנה.
לא מאמינה שבגיל 32 אני עדיין פקידת קבלה. אימא שלי מתקשרת כל כמה ימים. אני מסננת אותה, למעט ממש מאוחר, כשאני כבר מאד מסטולה, ואז על האדים של וויד ועל כדור השינה שכבר לקחתי, אני מרגיעה אותה שהכל בסדר איתי, ושהגורל שלי לא נחרץ רק כי עזבתי את התואר, ואת הגבר שגרתי איתו עד לפני 9 חודשים.
איתי ואני היינו יחד עוד מהתיכון. היינו ידידים טובים. הוא היה מהפריקים הבתולים האלה, בחור חכם ומתוק, יותר מדי מתוק, בשביל מה שטוב בשבילו. והוא באמת היה ידיד טוב. ועם כל הכאפות שאני אכלתי, הוא תמיד היה שם. אז ממש קצת לפני הסיום, כשהכל עמד להגמר ולהתפרק, והחבר'ה התחילו כבר להתגייס ורק שנינו נשארנו, הוא התוודה. לא הייתי צריכה להיות מופתעת, בדיעבד אני מבינה שכולם ידעו. אבל אני לא ראיתי. אני חושבת שאולי לא רציתי לראות. כי ידעתי שהוא טוב מדי בשבילי ולא מספיק טוב בשבילי בו זמנית. ובכל זאת, הוא היה בדיוק מה שהייתי צריכה, כדי לא להתפרק בתקופה ההיא, כדי להישאר בחתיכה אחת.
ואז המגורים המשותפים, שלא נתתי עליהם בכלל את הדעת. זה פשוט היה הדבר ההגיוני לעשות, כשהוא לקח דירה נחמדה במרכז תל-אביב, ואני עדיין גרתי עם אימא בדירת שני חדרים, והיא ישנה בסלון. אז די, עזבתי. היא ניסתה לעזור מדי פעם, וזה הטריף אותי, רציתי שרק תדאג לעצמה. היא ניסתה לשדל אותי ליצור קשר עם ההוא. אבל לא הסכמתי. יש לי כבוד מינימלי, והוא אומר לא לנסות לקושש פרוטות מהחתיכת חרא הזה שעזב אותה בהיריון, מהתירוץ העלוב הזה לאבא שחי בארה"ב וחשב שלשלוח גלויה אחת לשנה עושה אותו חלק מהחיים שלי.
ובתוך כל זה, הייתי אמורה להרגיש שאני בן-אדם, שאני משהו בחתיכה אחת, שיכול לרצות, שיכול להרגיש, שיכול בכלל להתפתח קדימה? איתי התפתח. הוא גם היה מאושר איתי. למרות שהייתי בדכאון כל הזמן, ולמרות שלא הצלחתי להמנע מזה שהמזג הגרוע שלי יעוף גם עליו. הוא באמת באמת אהב אותי. ובאמת הייתה לו היכולת הזאת, לשים אותי בצד ולהיות מרוכז בעצמו, וככה לא לסבול ממני, לא לסבול איתי. וכמה שהוא היה מרוצה, ורגוע, בבית הזה שלו שהיה אמור להיות גם שלי, ככה אני הרגשתי שאני קומלת, נחנקת, מתה בעודי בחיים.
בסוף ברחתי. אני שונאת את עצמי, זה לא עובר. על איך שעשיתי את זה, עוד יותר. חיכיתי לו יום אחד, פשוט ככה סתם, בתקופה לא הכי מתאימה, בדיוק קידמו אותו והיה לו המון לחץ מהעבודה. הייתי עם תיק ארוז על השולחן קפה, ועישנתי סיגריות בשרשרת עד שהוא הגיע. מריצה שוב ושוב מה אני הולכת להגיד, משכתבת, מוחקת, מתחילה מחדש. כשהוא בא, פשוט בישרתי לו, ביובש, "אני לא יכולה להשאר פה איתך יותר". וניסיתי לא לבכות, אבל זה היה חזק ממני והתייפחתי לתוך השיער שנפל אל תוך העיניים, ולא יכולתי לראות דבר, מרוב שהדמעות לא הפסיקו לזרום. ידעתי שאם אני אראה אותו, או אשמע אותו, אני לא אוכל ללכת. אז כמעט שלא הסתכלתי עליו. הוא היה המום. עמדתי בפני היציאה, נתתי בו מבט אחרון, ומלמלתי, "אני מצטערת". וחשבתי, איזה עלובה את, שזה כל מה שיש לך להגיד. כל מה שיש לך לעשות, אחרי כל מה שהוא עשה בשבילך, כל מה שהוא היה בשבילך.
ובתוך כל התקופה המסריחה הזאת, הוא הגיע היום למשרד, והוא נכנס עם הפקידה השנייה המבוגרת, לחקירה. אחרי הסיפור הזה שהתפוצץ, הם חקרו את כל מי שעבד אצלנו למעלה מחצי שנה. אני הצטרפתי אחרי, אז אליי לא פנו. אבל ראיתי אותו כשהוא יצא מהחדר, והסתכלתי ארוכות, והוא קלט אותי והסתכל חזרה. ואיכשהו ידעתי ברגע הזה שהוא יחזור ושהוא ימצא אותי, וידעתי שאני הולכת להיות בצרות.
