יש קטע כזה, כשאת קצת כבר בוגרת ו"למודת קרבות", חלק מהם מגברים, חלק מהחיים, חלק באשמתך, שאת פשוט כבר מתחילה לצפות לגרוע מכל.
חושבת לעצמך, גם כשמגיעה מחמאה, גם כשמישהו עושה או מציע לך משהו נחמד - מה האינטרס? אם אני אקח, מה יידרש ממני בתמורה? איפה כאן הקאטש?
כי למדת הרי, אין ארוחות חינם, וגם אם הן נראות חינם, המחירים בדרך כלל הכי גבוהים שם. עדיף תמיד לשלם, ואם אפשר אז בכסף מזומן...
לפעמים אני שואלת את עצמי, איפה הרומנטיקה, מאיפה כל הציניות הזאת, מתי הפסקת להאמין באהבה? מתי הפסקת להאמין, שלהתרגש ולהרגיש פרפרים זה משהו טוב?
ואז אני עונה לעצמי, אחרי שפעם אחרי פעם, נסעתי על מכונית ללא מעצורים לתוך קיר בטון, ועברתי בי"ח, ניתוחים ובית לוינשטיין שנים אחר-כך, אז למדתי.
וכל זה לא קרה לגוף, קרה ללב.
אז בסדר, לאתר הזה קוראים הכלוב, וגם את הלב שלי שמתי לפני כמה זמן, או אולי בכלל ממש ממש מזמן, בתוך כלוב קטן מזהב, עטפתי אותו בבדים רכים והחבאתי במגירה שאף אחד לא יוכל להגיע לשם. בינתיים גם אני שכחתי איפה הנחתי אותו, אבל הוא נמצא כאן איפה שהוא, אני מאמינה.
רומנטיקה, גם עליה אני שואלת את עצמי. אני חושבת שבישראל, כולנו, גם גברים וגם נשים, מרגישים שזה קצת אבסורד לחוות רומנטיקה בצורתה הקלאסית. תקנו אותי אם אני טועה. אבל אצלנו, תמיד חייבים לעטוף בקצת עוקצנות, לתבל בקצת אכזריות, משהו שיזכיר, שאנחנו כאן וזה לא מובן מאליו ותמיד הכל בסכנה, אז לא לנוח ולא להיות יותר מדי זחוחים.
זה מתחיל במאקרו, ביטחון מדיני, יורד לביטחון הכלכלי שזולג לחיינו ולפינות הכי אינטימיות, ומסתיים באופן שבו צריך תמיד לזכור את המוטו "נכון לא נכון, חרטטי בביטחון".
למדתי לעטות פנים כאלה, קפואות, או חיוך כזה מתנחמד, למצבים קשים, למדתי לשים שריון ולא להראות את החולשות, למדתי להרגיש את הרגשות בבית ולצאת החוצה מוכנה וארוזה, מחביאה בפנים את כל הרגשות הלא יאים האלה.
החנונים, החלשים, המבולבלים, הרכים, הם פשוט לא שורדים כאן. כדורי צמר בשדה סברסים.
ידעתם שהסברס הוא בכלל צמח מקסיקני? שום דבר שאנחנו מחשיבים אותו אנחנו, הישראלים, הוא לא שלנו באמת. הכל מנוכס.
מה הפואנטה שלי? אין ממש. סתם מחשבות שיש לי לפעמים. איך זה נוגע לבדס"מ? אולי זה המקום שבו גברים ונשים באים להיפגש ולהרשות לעצמם להיות מה שהם לא יכולים במרחב הזה שיש לנו בחוץ.
הנשים יכולות להיות שולטות, במרחב הזה שכל-כך דוחק ולא מעריך אותן, כי הן הרי לא לוחמות ולא מספיק מרפקניות כדי להתברג ולהיות מנכ"ליות, ואימהות היא הרי בכלל אי-מהות, המקצוע הכי עתיק - והכי לא מוערך בעולם. ולהרגיש איזה צדק פואטי, באיזו בועה קטנה, ולהרגיש שיש לך שליטה על משהו, בעולם שבו רוב הזמן את בכלל רק חפץ, קליפה, או מישהי שנותנת ועושה למישהו שבונה עלייך.
והגברים יכולים לנוח מהצורך להיות קשוחים, נדיבים, דואגים ועל המשמר כל הזמן, ולהראות פגיעות, להיות נשלטים, להרגיש כמו ילדים, להתמך, לנוח. להרגיש נחשקים, להרגיש אפשרות להיות לגמרי בגוף ולא רק בראש בכוננות ספיגה ואספקה, ולא לדאוג לחזר ולרדוף אלא להיות בעצמם במרכז, ולא אלה שעושים וסוחבים ודוחפים את העגלה.
ויש עוד כל מיני דוגמאות, סתם אלה קפצו לי. אפשר ללבוש כל מיני תפקידים, ולצאת לרגע ממה שלקחנו על עצמנו ביום-יום, הפוגה קטנה, ולו רק לשעת המשחק, ולקבל את מנת הנחת והעונג והקרבה דרך המרחב הפתוח של המיניות הבדס"מית, שלא אומרת "לא, זה לא יפה, וזה אסור, וככה אסור לך להיות, ותהיי/ה ככה ותעש/י ככה".
לא, כאן אנחנו קובעים את חוקי המשחק מחדש, ומשנים אותם ומתאימים אותם איך שבא לנו.
כל זאת ועוד, אם הצלחתם בכלל למצוא מאץ', שזה בינינו - הקאטש.
