סיפורי תמנונים

זה לא קל להסתובב בעולם ככה, בלי סיפור כיסוי. 

ושהעולם מכריח אותנו להיות במין זהות כפולה, לחיות בארון, ושכל הפיצולים האלה נכפים. 

פיצול הוא לפעמים שיטה הכרחית, אחרת אי אפשר לשמור על האוצרות היקרים שלנו, שמורים, מוגנים.

לפעמים בשביל הbonding צריך את ה-bondage.

והנה את נושרת לך לקיומך המוזר, האפלולי, השולי. 

זה דבר נורמלי, להשמט, או סתם להשתמט, או לחלום בהקיץ, בזמן שהפנים שלך מנסות לשוות לעצמם הבעה רצינית.

החיוך פונה פנימה, הוא לא פונה החוצה, אל תתבלבלו. 

את נותנת למשמעויות לזרום אל תוכך ואת שותה אותן, הן מרוות אותך. את שומרת אותן לעצמך. 

האם הם יוכלו להתמודד, עם המילים המצליפות, עם המחשבות הקודרות שלך. 

עם היעדר האכפתיות הבלתי מכוון ששוכן בכל פינה, פשוט הזדהות רכה עם הטבע, שהוא אינו רע ואינו טוב, הוא פשוט לוקח ונותן.

היעדר האכפתיות הזה, האם הוא גם חלק ממך, האם הוא פושה בנפשך, או שאולי זוהי תחושתה של הרכות ושל היעדר הכוונה.

ואולי יש אכפתיות עצומה ומסירות אין קץ בתוכך, או ציפייה לאכפתיות שכזו, ומסירות אין קץ שכזו, והיכן היא. 

נשמטת גם היא, אולי. בפינות אפלות. 

ההישמטות, היא התנועה, היא הדבר. היא היא. נפילה אין סופית ללא התחלה וללא סוף, בחושך המוחלט. רפיון החושים, היעדר המחשבה, הצלילות שבהיות ללא גבולות. 

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה edging. לא רק בסקס, לא קשור לבדס"מ, סתם כחלק מהחיים.

בא לי משהו? אני אגרה את עצמי הרבה, הרבה זמן, אעשה לעצמי טיזינג, אתלבט, אתקרב, אתרחק, אגיד לא, לא ואולי בכל זאת כן... אשקול מכל הכיוונים.

בין אם מדובר בארוחת בוקר, ארוחת צהריים או ארוחת ערב.

בין עם מדובר ברומן חדש, בלקנות משהו מטופש בali express, בלבחור יעד לחופשה, בללכת לפגוש חברים, בסתם משהו הכי קטן שאני רוצה לעשות, כמו לראות סדרה, כמו לנשנש, כמו להניח את הראש במיטה...

לא, לא, מה את צריכה לעשות לפני, כדי להרוויח את זה? עשית כבר את היוגה שלך? צחצחת שיניים? האם את מספיק רעבה כדי לקבל את הארוחה הזאת? כמה את רוצה אותה?

וכמובן, כשאני נכנסת למיטה כל ערב, הויברטור כבר מחכה לי מתחת לשמיכה, שמתחת לכרית, שמתחת לכבשה (כי כל אחת צריכה לישון מחובקת עם איזו כבשה. אם את בקינק של דובי, גם טוב. אני רק לא מבינה את אלו שאין להן איזו חיה רכה לישון איתה). 

אז אני נכנסת, וכבר שעות שאני משחקת עם עצמי מתחת לשולחן, נוגעת לא נוגעת, ואני כבר כל היום קצת רטובה, אבל לא הרשיתי לעצמי, כי נו נו נו, לא מאוננים באמצע היום, רק אחרי שסיימת את כל המטלות שלך והרווחת את הזכות. 

ואז מותר לקחת בחיל ורעדה, וללחוץ על הכפתור, ולהעביר אותו למצב שבדיוק את אוהבת, להכי חלש, כי את הרי כבר יותר מדי מרוגשת, וטיפה לשחק, וטיפה להתגרות, וטיפה להרחיק, ואז שנייה לפני שוב לצנן את עצמך, ולהרחיק ולקרב, ולגעת פה ושם, להעצים את התחושה בגוף, לתת לה להתפשט, ורק כשהיא כבר מפושטת, וכשבראש שלך תסריט מלא ומגרה ואכזרי שמתאים בדיוק למה שאת צריכה, וכשהבנת איך בדיוק את רוצה את זה עכשיו, ועל מה לשים את הפוקוס, ואז את מרגישה, עם הפוקוס שבתוך הראש, על הסצנה שהכנת במיוחד לעצמך בראש שלך, איך הראש מזרים לגוף והגוף מזרים לראש ושני הזרמים נפגשים ומתפוצצים בבטן שלך ומעוותים לך את כל הגוף ועוצרים את הנשימה ובבת אחת כל המתח של יום שלם, של ציפייה, של ניסיון להיות ילדה טובה, מגיע לשיא של עונג ואושר ושמחה, ואת הולכת לישון מותשת ומחויכת. מחובקת עם הכבשה. 

יש קטע כזה, כשאת קצת כבר בוגרת ו"למודת קרבות", חלק מהם מגברים, חלק מהחיים, חלק באשמתך, שאת פשוט כבר מתחילה לצפות לגרוע מכל. 

חושבת לעצמך, גם כשמגיעה מחמאה, גם כשמישהו עושה או מציע לך משהו נחמד - מה האינטרס? אם אני אקח, מה יידרש ממני בתמורה? איפה כאן הקאטש?

כי למדת הרי, אין ארוחות חינם, וגם אם הן נראות חינם, המחירים בדרך כלל הכי גבוהים שם. עדיף תמיד לשלם, ואם אפשר אז בכסף מזומן...

לפעמים אני שואלת את עצמי, איפה הרומנטיקה, מאיפה כל הציניות הזאת, מתי הפסקת להאמין באהבה? מתי הפסקת להאמין, שלהתרגש ולהרגיש פרפרים זה משהו טוב?

ואז אני עונה לעצמי, אחרי שפעם אחרי פעם, נסעתי על מכונית ללא מעצורים לתוך קיר בטון, ועברתי בי"ח, ניתוחים ובית לוינשטיין שנים אחר-כך, אז למדתי. 

וכל זה לא קרה לגוף, קרה ללב. 

אז בסדר, לאתר הזה קוראים הכלוב, וגם את הלב שלי שמתי לפני כמה זמן, או אולי בכלל ממש ממש מזמן, בתוך כלוב קטן מזהב, עטפתי אותו בבדים רכים והחבאתי במגירה שאף אחד לא יוכל להגיע לשם. בינתיים גם אני שכחתי איפה הנחתי אותו, אבל הוא נמצא כאן איפה שהוא, אני מאמינה. 

רומנטיקה, גם עליה אני שואלת את עצמי. אני חושבת שבישראל, כולנו, גם גברים וגם נשים, מרגישים שזה קצת אבסורד לחוות רומנטיקה בצורתה הקלאסית. תקנו אותי אם אני טועה. אבל אצלנו, תמיד חייבים לעטוף בקצת עוקצנות, לתבל בקצת אכזריות, משהו שיזכיר, שאנחנו כאן וזה לא מובן מאליו ותמיד הכל בסכנה, אז לא לנוח ולא להיות יותר מדי זחוחים. 

זה מתחיל במאקרו, ביטחון מדיני, יורד לביטחון הכלכלי שזולג לחיינו ולפינות הכי אינטימיות, ומסתיים באופן שבו צריך תמיד לזכור את המוטו "נכון לא נכון, חרטטי בביטחון".

למדתי לעטות פנים כאלה, קפואות, או חיוך כזה מתנחמד, למצבים קשים, למדתי לשים שריון ולא להראות את החולשות, למדתי להרגיש את הרגשות בבית ולצאת החוצה מוכנה וארוזה, מחביאה בפנים את כל הרגשות הלא יאים האלה. 

החנונים, החלשים, המבולבלים, הרכים, הם פשוט לא שורדים כאן. כדורי צמר בשדה סברסים. 

ידעתם שהסברס הוא בכלל צמח מקסיקני? שום דבר שאנחנו מחשיבים אותו אנחנו, הישראלים, הוא לא שלנו באמת. הכל מנוכס.

מה הפואנטה שלי? אין ממש. סתם מחשבות שיש לי לפעמים. איך זה נוגע לבדס"מ? אולי זה המקום שבו גברים ונשים באים להיפגש ולהרשות לעצמם להיות מה שהם לא יכולים במרחב הזה שיש לנו בחוץ. 

הנשים יכולות להיות שולטות, במרחב הזה שכל-כך דוחק ולא מעריך אותן, כי הן הרי לא לוחמות ולא מספיק מרפקניות כדי להתברג ולהיות מנכ"ליות, ואימהות היא הרי בכלל אי-מהות, המקצוע הכי עתיק - והכי לא מוערך בעולם. ולהרגיש איזה צדק פואטי, באיזו בועה קטנה, ולהרגיש שיש לך שליטה על משהו, בעולם שבו רוב הזמן את בכלל רק חפץ, קליפה, או מישהי שנותנת ועושה למישהו שבונה עלייך. 

והגברים יכולים לנוח מהצורך להיות קשוחים, נדיבים, דואגים ועל המשמר כל הזמן, ולהראות פגיעות, להיות נשלטים, להרגיש כמו ילדים, להתמך, לנוח. להרגיש נחשקים, להרגיש אפשרות להיות לגמרי בגוף ולא רק בראש בכוננות ספיגה ואספקה, ולא לדאוג לחזר ולרדוף אלא להיות בעצמם במרכז, ולא אלה שעושים וסוחבים ודוחפים את העגלה.

ויש עוד כל מיני דוגמאות, סתם אלה קפצו לי. אפשר ללבוש כל מיני תפקידים, ולצאת לרגע ממה שלקחנו על עצמנו ביום-יום, הפוגה קטנה, ולו רק לשעת המשחק, ולקבל את מנת הנחת והעונג והקרבה דרך המרחב הפתוח של המיניות הבדס"מית, שלא אומרת "לא, זה לא יפה, וזה אסור, וככה אסור לך להיות, ותהיי/ה ככה ותעש/י ככה". 

לא, כאן אנחנו קובעים את חוקי המשחק מחדש, ומשנים אותם ומתאימים אותם איך שבא לנו. 

כל זאת ועוד, אם הצלחתם בכלל למצוא מאץ', שזה בינינו - הקאטש. 

זה היה יום רגיל בעבודה, עניתי לשיחות מציקות של ספקים, לקוחות ושל המנהל שלי שתמיד מתקשר ומיד מתקשר שוב כדי לשאול אותי מה הלו"ז שלו, למרות ששלחתי לו אותו במייל וגם השארתי לו אותו אתמול מודפס, כי הוא דינוזאור. ובמקביל לקבל את הלקוחות החצופים, שחושבים שחיוך זה חלק מהגדרת התפקיד שלי, ואני זורקת אותם למטבחון, פה הנספרסו, הנה ערגליות, תרגישו בבית. אני אקרא לכם כשהוא יתפנה. 

לא מאמינה שבגיל 32 אני עדיין פקידת קבלה. אימא שלי מתקשרת כל כמה ימים. אני מסננת אותה, למעט ממש מאוחר, כשאני כבר מאד מסטולה, ואז על האדים של וויד ועל כדור השינה שכבר לקחתי, אני מרגיעה אותה שהכל בסדר איתי, ושהגורל שלי לא נחרץ רק כי עזבתי את התואר, ואת הגבר שגרתי איתו עד לפני 9 חודשים.

איתי ואני היינו יחד עוד מהתיכון. היינו ידידים טובים. הוא היה מהפריקים הבתולים האלה, בחור חכם ומתוק, יותר מדי מתוק, בשביל מה שטוב בשבילו. והוא באמת היה ידיד טוב. ועם כל הכאפות שאני אכלתי, הוא תמיד היה שם. אז ממש קצת לפני הסיום, כשהכל עמד להגמר ולהתפרק, והחבר'ה התחילו כבר להתגייס ורק שנינו נשארנו, הוא התוודה. לא הייתי צריכה להיות מופתעת, בדיעבד אני מבינה שכולם ידעו. אבל אני לא ראיתי. אני חושבת שאולי לא רציתי לראות. כי ידעתי שהוא טוב מדי בשבילי ולא מספיק טוב בשבילי בו זמנית. ובכל זאת, הוא היה בדיוק מה שהייתי צריכה, כדי לא להתפרק בתקופה ההיא, כדי להישאר בחתיכה אחת. 

ואז המגורים המשותפים, שלא נתתי עליהם בכלל את הדעת. זה פשוט היה הדבר ההגיוני לעשות, כשהוא לקח דירה נחמדה במרכז תל-אביב, ואני עדיין גרתי עם אימא בדירת שני חדרים, והיא ישנה בסלון. אז די, עזבתי. היא ניסתה לעזור מדי פעם, וזה הטריף אותי, רציתי שרק תדאג לעצמה. היא ניסתה לשדל אותי ליצור קשר עם ההוא. אבל לא הסכמתי. יש לי כבוד מינימלי, והוא אומר לא לנסות לקושש פרוטות מהחתיכת חרא הזה שעזב אותה בהיריון, מהתירוץ העלוב הזה לאבא שחי בארה"ב וחשב שלשלוח גלויה אחת לשנה עושה אותו חלק מהחיים שלי. 

ובתוך כל זה, הייתי אמורה להרגיש שאני בן-אדם, שאני משהו בחתיכה אחת, שיכול לרצות, שיכול להרגיש, שיכול בכלל להתפתח קדימה? איתי התפתח. הוא גם היה מאושר איתי. למרות שהייתי בדכאון כל הזמן, ולמרות שלא הצלחתי להמנע מזה שהמזג הגרוע שלי יעוף גם עליו. הוא באמת באמת אהב אותי. ובאמת הייתה לו היכולת הזאת, לשים אותי בצד ולהיות מרוכז בעצמו, וככה לא לסבול ממני, לא לסבול איתי. וכמה שהוא היה מרוצה, ורגוע, בבית הזה שלו שהיה אמור להיות גם שלי, ככה אני הרגשתי שאני קומלת, נחנקת, מתה בעודי בחיים. 

בסוף ברחתי. אני שונאת את עצמי, זה לא עובר. על איך שעשיתי את זה, עוד יותר. חיכיתי לו יום אחד, פשוט ככה סתם, בתקופה לא הכי מתאימה, בדיוק קידמו אותו והיה לו המון לחץ מהעבודה. הייתי עם תיק ארוז על השולחן קפה, ועישנתי סיגריות בשרשרת עד שהוא הגיע. מריצה שוב ושוב מה אני הולכת להגיד, משכתבת, מוחקת, מתחילה מחדש. כשהוא בא, פשוט בישרתי לו, ביובש, "אני לא יכולה להשאר פה איתך יותר". וניסיתי לא לבכות, אבל זה היה חזק ממני והתייפחתי לתוך השיער שנפל אל תוך העיניים, ולא יכולתי לראות דבר, מרוב שהדמעות לא הפסיקו לזרום. ידעתי שאם אני אראה אותו, או אשמע אותו, אני לא אוכל ללכת. אז כמעט שלא הסתכלתי עליו. הוא היה המום. עמדתי בפני היציאה, נתתי בו מבט אחרון, ומלמלתי, "אני מצטערת". וחשבתי, איזה עלובה את, שזה כל מה שיש לך להגיד. כל מה שיש לך לעשות, אחרי כל מה שהוא עשה בשבילך, כל מה שהוא היה בשבילך. 

ובתוך כל התקופה המסריחה הזאת, הוא הגיע היום למשרד, והוא נכנס עם הפקידה השנייה המבוגרת, לחקירה. אחרי הסיפור הזה שהתפוצץ, הם חקרו את כל מי שעבד אצלנו למעלה מחצי שנה. אני הצטרפתי אחרי, אז אליי לא פנו. אבל ראיתי אותו כשהוא יצא מהחדר, והסתכלתי ארוכות, והוא קלט אותי והסתכל חזרה. ואיכשהו ידעתי ברגע הזה שהוא יחזור ושהוא ימצא אותי, וידעתי שאני הולכת להיות בצרות.

בלוג חדש. היפ היפ הוריי! כמה בלוגים כבר פתחתי בחיי, לכל-כך הרבה ישויות/זהויות שחיות בתוכי. 

זה לא פיצול אישיות, זאת פשוט אישיות מפוצלת. ככה זה. לפעמים את ככה, לפעמים אחרת. הם לא מבינים. 

כי הרי זה לא שאת לא זוכרת, מה הן עשו, מה הן אמרו, וזה לא שלגמרי אין לך שליטה, או שלא התכוונת, אבל בעצם גם קצת כן, ובאיזה שהוא מקום את לא בטוחה.

מרוב שאת רגילה ללכת לבושה - מסיכה, על מסיכה, על מסיכה ולתרגל משפטים לסיטואציות מראש, ולתרגל את עצמך ואיך תהיי ומה תאמרי. ובכל זאת, לא יוצא והכל כל-כך לא צפוי. אולי בגלל זה, את צריכה את השליטה? 

בחיים שלי, ידעתי תמיד שאני כזאת. מגיל 8-9 כבר, כשראיתי את הבטמן השני, וידעתי שכשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות כמו אשת החתול. ללבוש עור שחור, להחזיק שוט, לשים לי ציפורניים חדות, ולצאת לשוטט ברחובות. 

במונחים של עולם הבדס"מ, איך הייתי מגדירה אותה? אולי כבראטית קשה להשגה. אחת כזאת שתמיד חומקת שניה לפני, לא ברור לאן. 

מה ההעדפות שלי? איך אפשר להסביר אותן בכלל. להסביר אותן מרגיש זול, פרוזאי. זה חלק ממה שתמיד הרתיע והרחיק אותי בעולם הזה. אני מעדיפה דיבור טכני, אקדמי, או יותר טוב מעשים. עדיף. כי כשמדברים על זה, זה נשמע זוועה. יש דברים שהשתיקה יפה להם, או לפחות מילים מעודנות. או קרות, מרוחקות, עובדתיות. 

וגם לא הצלחתי ליישב בשבילי את הסתירה, איך לרצות את כל מה שאני רוצה, ובתוך כל זה לרצות שיתייחסו אליי כמו לקדושה ולמלכה? 

זה הרי זנותי, מלוכלך, פורנוגרפי. 

ולא הצלחתי ליישב גם את הסתירה, שלפעמים אני רוצה להיות למעלה, למרות שבדרך כלל אוהבת להיות למטה. ושהלמטה מרגיש כמו עמדה מפונקת, מתפנקת ומפנקת בו-זמנית, שאני אוהבת כל-כך. ובכל זאת לפעמים, אני גם סדיסטית קרה. לפעמים אני רק רוצה שהכל יעשה בדרך שלי. ושואבת עונג מזה. 

לפעמים קשה לי ליישב את זה, שבתוך כל האדם המורכב הזה שאני, וכל הפנטזיות המלוכלכות בסוף יום כשאני במיטה, שכבר נהיו מין נוהל, ממש אוטומט, מתגנבת לה פנטזיה כל-כך תמימה - הוא, גדול ועוטף מסביב אליי, ואני כל-כך עטופה שאני לא רואה דבר, והוא רק מבטיח שיהיה שם תמיד. "תמיד, תמיד?" אני שואלת. והוא עונה, הכי בכוונה, "תמיד-תמיד". ואני יודעת שהוא דובר אמת. וזה רגע כזה יותר טוב מאורגזמה, ואחריו אני מתפנה לחשוב את המחשבה הבאה שמביאה אותי לקצה ונרדמת בחיוך.