בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Hiding in plain sight

לא מתחייבת מה זה יהיה ומי אני אהיה. מגלה את עצמי. מחפשת אהבה. מחפשת לבטא את מה שרוצה להשתחרר. מחפשת שלווה בתוך הכאוס. הווה. קיימת.
לפני חודש. 9 בפבר׳ 2020, 18:49

יש לי וידוי. וידוי שאני גאה בו ובטח די נדיר באתרנו. 

אני לא רואה פורנו. כן, שמעתם נכון. הייתה תקופה קצרה בחיים שראיתי, אבל בגדול אני לא אוהבת את זה.

מסיבות פרקטיות וגם אתיות. אתיות, טוב, זה די ברור. זה כמו שאני וואנאבי צמחונית ולא בעד לצרוך זנות. במיוחד כשהעדפות שלי תמיד היו למין אלים , מה בדיוק יש לי לחפש לצפות בדבר כזה? כדי להרגיש באמת ובתמים שאני אדם חולה נפש וחסר מוסריות שנותן יד לסוג כזה של התעללות? לא תודה. אז תמיד העדפתי ספרות פורנוגרפית או דמיון. 

אה כן, הדמיון. תמיד היה לי עולם פנטזיה עשיר. וזו הסיבה הפרקטית. למה שאני אכנס למחשב ואגביל את העולם הפנימי שלי, שהוא כל-כך יצירתי ועשיר? 

בפנטזיות שלי, נשים נאנסות בהנאה על ידי מכונות מין משוכללות, חייזרים עם 80 איברי מין, תמנוני ענק וצבאות של גברים חתיכים עושים סקס עם קורטיזוניות סקסיות וכנועות. אני אוהבת לעשות העמדות יצירתיות של אורגיות בדסמיות שמשתתפים בהם אנשים ששכבתי איתם, גברים ונשים אמיתיים ויפי תואר עם גוף אמיתי וריח ופגמים אמיתיים והבעות פנים שעושות אותם סקסיים. כל זה לא נמצא שם אונליין, אצל הבחורות המאופרות יותר מדי והגברים עם הזין בגודל היד שלי שהולכים להתפקע מרוב ויאגרה. לא, זה לא מגרה אותי.  

עולם הפורנו של האינטרנט היה הרבה יותר מוגבל ומצומצם מהמקומות שהדמיון שלי ואני בעזרת שתי אצבעות הפלגנו אליהן. 

אז אין לי היכרות עם הרבה ממה שהולך בסצנת הפורנו הבדסמי. ופתאום כשדיברתי עם בנזוגי יום אחד, שהיה צופה בזה, קלטתי ש"היי, מלא דברים שאני היום קוראת עליהם בבלוגים ואתרים בדסמים, ילדים בני 14 מכירים מפורנו". 

והבנתי שאני לא יודעת די הרבה, כי רוב האנשים כנראה מגיעים לבדסמ דרך הפורנו ומגלים בצורה הזאת שזה עושה להם את זה, כמו שהיה אצל בנזוגי.

אצלי, אני סתם חשבתי שאני חולת נפש מוזרה וחנונית ולא חשבתי שיש איזה שהוא קו שנמתח בין הפנטזיות הביזאריות האולטרא אלימות שלי לבדסמ. 

מה חשבתי? חשבתי שבדסמ זה משהו כזה של אנשים שנמשכים לעור, ולשחור, לגותיות ולמשחקי תפקידים מרושעים כאלה, שמזלזלים ומקללים וצד אחד עושה מהצד השני סמרטוט ומשפיל אותו כמה שהוא רוצה ו... שזה תמיד גבר סקסיסט בבון עושה את זה לאשה טיפשה וחלשה, או אשה כלבה שכנראה סובלת מדימוי עצמי ועודף משקל עושה את זה לגבר סמרטוט.

בטח שלא חשבתי שזה איכשהו קשור אליי, נכון?!?!

ומה יכולתי לחשוב? אני לא יודעת מאיפה הגיעו לי הדימויים האלה. אבל בטח שלא דמיינתי שבסך הכל זה יכול להיות כל אחד ואחת שאני רואה סביבי ושכל הג'אז הזה עם התלבושות ועם ה"כלבה" ו"זונה" ו"עבד" זה ממש לא העניין העיקרי. 

בדיעבד, שיחקתי בבדסמ בלי לדעת שזה מה שאני עושה. ויצקתי לזה משמעות בדיעבד, רק אחרי שהבנתי. 

(בין היתר, גם הבנתי שאני ממש אוהבת הרבה מהדברים שחשבתי שבדיוק מרתיעים ודוחים אותי. אבל זה כבר נושא פסיכולוגי עמוק שאקדיש לו פוסט נפרד). 

והבנתי את זה בעצם רק במערכת יחסים הנוכחית. 

והבנתי משהו ממש ממש מוזר ומבלבל. שבדסמ זה כל מיני דברים, יש לזה וריאציות בדיוק כמו לוונילה. ושבעצם יש תת-ז'אנר שנקרא CGl וככל שאני מתקדמת הלאה אני מתחילה להבין שבתת ז'אנר הזה אני הכי נופלת, בתפקיד ה-caregiver.

זה מאד מאד הפתיע אותי, כי אני חושבת על עצמי מתחילת הדרך בתור נשלטת ואפילו לפני כמה חודשים כשנכנסתי מחדש לאתר אחרי תקופה של הפסקה, נרשמתי כנשלטת. ואז כשדברים התגלגלו וראיתי שאני יותר ויותר שולטת ומעבירה יותר ויותר סשנים ומוצאת הנאה חדשה וגירוי שלא הכרתי בתוכם, החלפתי סטטוס, לסוויטשית. 

הגילוי כלל היזכרות בפנטזיות שתמיד היו שם, שכללו שליטה בגברים ונשים שהכרתי. איכשהו טיאטאתי ופסלתי את הפנטזיות האלה כלא חשובות. אולי כי חששתי ממה יחשבו עליי? אולי כי חששתי לפגוע? חששתי מהשולטת שבתוכי? 

אבל מה שלא היה צפוי היה ההנאה שאני אפיק מזה שהחבר שלי הוא little. ופתאום הבנתי שבהסתכלות לאחור, כבר תקופה מאד ארוכה זאת התכונה העיקרית שאני מחפשת בגברים (וגם בנשים). אני יוצאת רק עם צעירים ממני, בעלי פנים חמודות והתנהגות ילדותית ומנסה לייצר דינאמיקה שבה אני מובילה את הדברים, אני היודעת, החזקה המטפלת, התומכת, המושיעה. רק שבעולם הונילי, הדברים האלה קורים לעתים קרובות מחוסר מודעות וגורמים לעתים קרובות למפח נפש, כמו שקרה לי לא מעט פעמים לפני תקופת ההתפכחות. 

פתאום בקשר הנוכחי שלי, אנחנו יכולים לקחת את זה בפרטיות שלנו המון צעדים קדימה וזה מסב לשנינו אושר גדול. זה אומר, שהקטן שלי, שכנראה גם לא במקרה צעיר ממני ב-8 שנים, מדבר איתי 90% מהזמן בקול תינוקי ואומר לי המון מהזמן כמה הוא אוהב אותי ושהוא מעריץ אותי. הוא יונק את השד שלי, מניח עליי את הרגליים שלו ומתכרבל כמו תינוקי קטן. אני מלמדת אותו לצייר, קוראת לו סיפורים, לוקחת אותו לאכול גלידה, מכינה לו אוכל טעים, והוא מקשיב לי ומתמסר אליי באופן עמוק.

ולפעמים הוא גם שולט בי. השליטה שלו שונה משלי. כשאני מסשנת אותו, אני בונה סיפורים, לפעמים פנטזיות שלמות, סיפור רקע עם תפקידים לי ולו. ואני אוהבת לקחת את זה רחוק, לקצה, ברמה המנטאלית. אני הכי נהנית מההשפלה ומהחיפצון שלו. החלק הפיזי הוא רק דרך להמחיש את החלק המנטאלי. 

לעומת זאת, כשהוא מסשן אותי, אני מרגישה שהחלק הפיזי מאד דומיננטי. הוא ממש אוהב לנהל ולהכניע את הגוף שלי, נהנה מזה שהוא מבין אותו יותר טוב ממני, נהנה מהחוסר אונים שלי, מזה שאני קטנה ושהוא גדול, שאני חלשה ושהוא חזק והוא נהנה להכניע אותי תוך כדי שאני משתוללת ונלחמת, אחד המשחקים החביבים עלינו. 

ובגדול, מחוץ לסשנים, זה מרגיש שאני השולטת, הקובעת, המובילה. הוא אוהב את זה וגם אני וזה מרגיש ממש נכון וטוב לנו. אני מרגישה שכל-כך הרבה יותר נעים לי בסידור הזה, אני מצליחה להיות מצד אחד הכי רכה, אמפתית, סבלנית ואוהבת ומצד שני הכי אסרטיבית, ברורה, ויודעת מה היא רוצה, שהכרתי את עצמי אי-פעם. כי אני בתפקיד שבו נכון לי להיות. אני שולטת מיטיבה, שאוהבת גם לפנק ולטפח וגם להעניש ולחנך את הילד הקטן והחמוד שלה ושנהנית מאד מזה שהוא צייתן, כנוע, מעריץ ומכרכר סביבה. אני שמה לב שבתפקיד הזה אני יכולה לאהוב גבר שמעריץ ומתייחס אליי יפה, שנותן לי באמת את הכבוד שתמיד ידעתי שמגיע לי, אחרי שנים שזלזלתי בעצמי, הקטנתי את עצמי וחסכתי מעצמי במערכות היחסים הקודמות. איתו אני מרגישה שכל יום שעובר אני גובהת, צומחת ומתחזקת. ורואים את זה. וזה קורה גם לו. ואני כל-כך מאושרת וכל-כך אסירת תודה ליקום שזימן לי את ההזדמנות הזאת, לראות שאהבה יכולה לבוא בכל מיני גדלים וצורות.

מצאתי את הצורה שמתאימה לי. 

 

 

 

לפני חודש. 7 בפבר׳ 2020, 15:27

יש לי לעתים קרובות מחשבות על הבדס"מ כזהות. ההתחלה והכניסה שלי לעניינים לפני בערך חצי שנה הייתה מלווה בשמחה, התלהבות, ציפייה. לא חשבתי על זה בכלל יותר מדי, שזה אחלה, בתור בת אדם שתמיד חושבת על הכל כל-כך הרבה.

הייתי אחרי תקופה של התנזרות ממין, בערך 3-4 חדשים. זה זמן לא מבוטל ואתגר רציני עבורי, אני בן אדם מאד מאד מיני וזקוקה לסקס כדי להרגע ולהרגיש את הגבולות של הגוף והעצמי שלי. 

אבל הייתי צריכה רגע כדי להבין מה קורה איתי. ידעתי שמשהו לא עובד אצלי ביחסים ומיניות כי סדרה של קשרים נגמרו באופן מאד דומה והיו בעלי מאפיינים מאד דומים. הרגשתי שאני חייבת הפסקה כדי לשבור את הדפוס שלי ועבדתי קשה, בטיפול ובניתוח עצמי, להבין מה קורה ולהלחם בזה.

כן, אני לוחמת, אפשר להתווכח על הגישה הזאת לחיים, אני מרגישה שזה לא ממש בחירה או אופציה. לפחות לא כרגע. כשאני לא נלחמת אני כנראה מרגישה נרפית, עצלה וחסרת אונים. אולי ביום מן הימים זה ישתנה ואני אלמד לנוח ללא הלקאה עצמית וללא תחושה של מלנכוליה. 

בסוף תקופת ההתנזרות, חיכה לי בחור, חתיך מאין כמוהו, שפנטזתי עליו לאורך כל התקופה. והוא הציע לי ללכת למסיבת סקס. מה שהוא לא ציין, שזו מסיבה קינקית. 

כבר כתבתי כאן על החוויה הזאת, לכן לא אאריך. אבל אחרי אותו בחור חתיך וחמוד וכמה חוויות בדס"מיות במובהק איתו, הבנתי. הבנתי שזה מה שאני רוצה, צריכה ומשתוקקת אליו ושזאת החוליה החסרה. אני רוצה קשר ואני רוצה בדס"מ. אז כנראה שאני רוצה קשר בדס"מי. 

כשהייתי במועדון הקינקי, ראיתי כמה אני מרגישה בבית, ראיתי כמה נעים ומגרה לי להסתכל על הצלפות וקשירות וכמה נעים ונוח לי בחברת האנשים הערומים, המשתגלים והסוטים שסביבי. 

משהו התעורר ועוד לא קיבל שם וצורה. 

אחרי הפעם הראשונה שלי בשיבארי, זה כבר היה ברור והיה אפשר לכתוב את זה באותיות גדולות. חבלים היו מאז ומתמיד פנטזיה שלי, קשירות, ריתוקים, וריסונים מכל הסוגים. וכשאני אומרת מאז ומתמיד אני מדברת על הילדות, המוקדמת. מאד מוקדמת. 

ופתאום הבנתי וזה זעזע אותי כשהבנתי איך זה הכל מתחבר. 

כשהייתי קטנה, הייתי מנסה להרגיז את אחותי בכוונה, כדי שתרביץ לי. היא הייתה מרביצה ומכאיבה לי די הרבה ואומרת לי: "שתקי, את נהנית" כשהייתי צועקת או מתלוננת. היא כנראה צדקה. כי לפעמים, כשהיא הייתה מרביצה לי, הייתי מתחילה להרגיש ממש מגורה, ואפילו לא הייתי מצליחה להתאפק מלהתחיל לזוז באותה צורה מיוחדת שפיתחתי לעצמי שעושה ממש נעים ושאמרו לי שדווקא אסור לעשות ליד אנשים. ואז אחותי הייתה צוחקת עליי ואומרת לי שאני מגעילה. היא הרבה פעמים הייתה אומרת לי דברים כאלה. אני חושבת שאהבתי את זה גם. אהבתי אותה והערצתי אותה והיא יכלה להגיד לי מה שהיא רוצה והייתי כנראה חושבת שאני אוהבת את זה ושזה מגיע לי. 

וזה היה בשנים שלפני תחילת ביה"ס. אז התחלתי גם לחקור כבר את הגוף שלי ובאיזה דרכים אפשר לגעת ולזוז כדי שיהיה יותר נעים. וידעתי גם שהמחשבה על דברים כואבים ודוקרים מגרה אותי. 

בתחילת ביה"ס כבר היו לי פנטזיות מורכבות ומשוכללות על התעללות, שליטה, סדיזם וקשירות שהייתי חושבת תוך כדי שאני מענגת את עצמי. 

לאורך כל הילדות שלי ליוותה אותי התחושה שמשהו רציני לא בסדר איתי, בלי קשר למחשבות והפנטזיות האלימות, בזה שאני מאוננת ועוד יחסית הרבה. אני חושבת שזה היה קורה כל יום או כמעט כל יום, שזאת אותה תדירות שבה זה קורה עד היום. רק שהייתי ממש מנסה להתאפק, ומייצרת לי חוזים עם עצמי שאני אפסיק עם זה, ואף פעם לא הצלחתי. 

שנים נשארתי עם התחושה הזאת שמלווה, של אשמה ובושה, שאני יותר מדי - יותר מדי מינית, יותר מדי חרמנית, יותר מדי בוטה, יותר מדי רוצה, יותר מדי אשה וגם יותר מדי גבר. יותר מדי הכל, ולא מספיק נורמלית, לא מצליחה להתאים לאף משבצת ולהרגיש מנוחה בתוכה, תמיד מחפשת משהו, תמיד חסרת מנוח, תמיד עמוק עמוק בפנים - שונאת את עצמי ומרגישה שאני רעה וחולנית. 

ופתאום הגילוי הזה, ששיבארי, בדס"מ, כאב, סטירות, ספאנקים, כל השבאנג - שאני כל-כך צריכה את זה ושזה מסב לי כזה אושר, גאווה, סיפוק ותחושת מלאות - 

התחלתי להרגיש שאני חיה בשקר כל החיים שלי. סיפרתי לעצמי שאני חולה, כי חייתי בנורמה מסוימת. ואני? אני בכלל מסיפור אחר. אני זן אחר, ובתוך הזן שלי, אני הכי נורמלית בעולם.  

כל-כך רציתי להיות נורמלית וכל-כך האמנתי שמשהו לא בסדר אצלי, שלא הייתי מוכנה לחשוב בכלל שיש לפנטזיות האלה מקום, שהם יכולות להיות בסיס לקשר אותנטי ובריא, כמו זה שאני נמצאת בו עכשיו.

ועכשיו אני חושבת על כל השנים האלה שעברו, על מערכות היחסים שלא הייתי בהן באמת עצמי, וחושבת האם באמת אהבתי. איך אפשר לאהוב באמת, כשאת לא יכולה להעז להיות ולהראות את מי שאת באמת, שאת כל הזמן עסוקה בלהסתיר ולפחד שתתגלי? 

פעם ראשונה שאני נמצאת ביחסים שהסקס שאנחנו עושים, יכול לשמש אותי כחומר שאני אחר כך מאוננת עליו. ביחסים הקודמים שלי, היה סקס טוב, נהניתי, אבל זה כי תמיד בראש שלי בסוף הלכתי לפנטזיות על משהו אחר. משהו אלים ואגרסיבי. ולא הודיתי בזה או ביקשתי את זה מבני הזוג בדרך כלל. בפעמים הבודדות שבהן ביקשתי, נעצרתי וקיבלתי מבטים או תגובות שגרמו לי להרגיש שבאמת משהו לא בסדר אצלי ונבהלתי. או שהקשר נגדע בצורה טראומתיות אחרי שהוא התחיל ללכת למקומות לא בריאים. 

זאת חתיכת כאפה. 

אני מודה על האושר העצום שמלווה את הגילוי שלי את עצמי. אני סוף-סוף בקשר בריא שיש בו שיתוף אותנטי, מיניות מספקת, תקשורת בריאה, ורצונות ומטרות משותפות. 

אני מקבלת אישור שאני בסדר. כמו שאני. כי אפשר לאהוב אותי ככה כמו שאני. 

זה ממש לא טריוויאלי, כי מי שלא חווה מעולם מישהו שאוהב אותו בדיוק כמו שהוא, לא יכול לעולם לדעת איך לאהוב את עצמו.

אני חושבת לפעמים על כל המערכות יחסים הלא בריאות, שחוויתי בהן ריגוש והתאהבות כתוצאה מהדחייה והחוסר זמינות של הבחורים. שנכנסתי למצבים מסוכנים וארעיים, בשביל הריגוש. ש"נהניתי" מהרכבת הרים הרגשית. 

פתאום עכשיו בקשר שלנו, יש לי את היציבות והביטחון שכל-כך רציתי ואני זקוקה להם, אבל לא משעמם לי לרגע. 

אין דרמות ואין הפרזות, אבל יש ויש מלא משחקיות, עניין, סקרנות והתנסות. 

ואני חושבת שלפעמים, אנשים עם נטייה כמו שלנו, מפתחים בפנים איזו שנאה עצמית, אולי גם המזוכיזם והצורך בריגוש במקום לקבל ביטוי סימבולי במשחקיות של המרחב של סשן או יחסי שליטה, מקבל ביטוי במערכות יחסים נצלניות, דרמטיות, מתעללות, פוגעניות ולא הדדיות.

בגלל שהצורך קיים שם, אבל הוא לא ברור, איך לתת לו שם, איך לספק אותו. אז מרגישים "טוב" מלהרגיש "רע" בקשר שפוגע בנו. 

וגם השנאה העצמית וההסתרה והבושה, מפריעים לנו לדעת איך להתייחס יפה לעצמנו ואיך לדרוש יחס מתאים ולעמוד על מה שמגיע לנו ועל הצרכים שלנו ביחסים.

כי אם ממילא הייתי שוללת מעצמי ומדחיקה את הצרכים שלי, אז על מה הייתי מתעקשת ועומדת? מראש כבר אני באתי מעמדה שמדכאת את עצמי, מה יותר קל מלהמשיך את הקו במערכת יחסים שהיא מדכאת ולא מספקת? 

ועולות גם כל מיני שאלות, האם זאת העדפה במיטה, האם זה קבוע וכאן כדי להשאר, האם זה חלק מהזהות שלי? 

יש כאלה שרואים בזה נטייה. יש כאלה שעושים את זה כדי "לתבל את חיי המין". 

יש אנשים שהיו בתוך זה שנים ארוכות ואז מוצאים את עצמם מתבססים במערכת יחסים ונילית במודע ומרצון. או שמערכת היחסים הבדסמית שלהם הופכת לונילית, לפעמים מהשגרה השוחקת ומהקושי לפנות זמן ואנרגיות לסשנים. או סתם מעצלנות ומאיבוד עניין. או שאולי, עוברים לדבר המרגש הבא?

יש משהו מאד מפתה ברעיון, שהנה "הבנתי מה היה חסר כל הזמן הזה". אבל זה יכול להיות שזה גם רק תקופה כזאת, לתת ביטוי למשהו שהוא חלק ממני והיה מודחק, ושברגע שהוא יקבל ביטוי כל צורכו אולי הוא יתיישב במקום ביחד עם שאר הרפרטואר של תחומי העניין, הכשרונות וההתנסויות המעניינות שלי. 

יש בי חלק שאולי אפילו מצפה שזה מה שיקרה, אולי מקווה? 

ואולי חלק שמקווה שלא. חלק שרוצה שזאת תהיה הזהות שלי, כי אני מרגישה כל-כך טוב וכל-כך בבית וכל-כך אני מאז שהבנתי והסכמתי לזה שאני בדס"מית. אני מרגישה שהכל נהיה ברור ומובן ושאני מקבלת את עצמי. אני מרגישה נוח בתוך העור שלי, גם בסביבה ונילית, כי אני יודעת שיש לי חברים ומרחבים בדס"מית וזוגיות בדס"מית שבתוכם אני יכולה להיות אני עד הסוף בלי להתבייש ובלי להסתיר. אני מוציאה ומביעה את החלקים שבי שחשבתי שלעולם לא אוכל להביא לעולם ואני מתחברת איתם ומוצאת שלא רק שיש להם מקום, הם גם מסבים שמחה לאחרים ומעוררים התפעלות. המיניות הבוטה, הפנטזיות הסדיסטיות, הרעיונות המתוחכמים והמפורטים לסשנים והתעללויות, האהבה שלי לקללות והפה המטונף שלי. איזה מקור לאושר ויצירתיות בלי נדלות בעולם הבדס"מ. ואני רק התחלתי, השמיים הם הגבול. 

יש בי צד שמצטער שאני לא יכולה לחיות ביום-יום יותר את הפרסונה הבדס"מית שלי. בעיקר עניינים של לוק. אני מאד אוהבת להתחפש ולהתלבש בצורה קיצונית ואני מצטערת שזה לא מקובל ביום-יום. אני ממש מחכה בקוצר רוח למסיבות ומתכננת ומשקיעה המון כסף ומחשבה בתלבושות שלי לפני אירועים. 

ומאז שזה קיים, אני רואה אופק לחיים שלי, שאני אוכל לחיות חיים מספקים ומלאים ומאושרים. 

לא מעניין אותי להביא ילדים ולהרוויח המון כסף. 

מעניין אותי מאד להמשיך לפתח את עצמי בתוך המיניות והבדס"מ ובתוך הקשר הזוגי שלי, לנסוע בעולם, לחקור, ליצור, ללמוד, לכתוב, להפיץ ידע, לקדם שינויים חברתיים ומחשבתיים בעולם. 

ופתאום זה גם כן מסתדר ונראה יותר ויותר אפשרי וסביר.  

אז אני מרגישה שכן, למרות שלא אצל כל מי שעושה בדס"מ, בדס"מ זה חלק מהזהות שלו ואני ממש מכבדת את זה. 

אני חושבת שכשאני מסתכלת על עצמי זה משהו שהוא מאד חלק ממי שאני. ימים יגידו, כמובן, זה לא משהו שאני יכולה לדעת, כי אנשים משתנים.

אבל אני יודעת שזאת עבורי נקודת מפנה סופר חשובה שעזרה לי להבין המון על עצמי ושגורמת לי להרגיש שאני חיה ושאני אני, סוף-סוף. 

עובר לי הרבה בראש, השאלה האם יש דרך לעזור לאנשים שהיו במצב כמוני, שלא ידעו שאפשר אחרת, שלא ישנאו את עצמם סתם כל-כך הרבה שנים, אלא ידעו שיש קהילה נחמדה עם אנשים נחמדים ושאפשר להכיר בחור נחמד ללכת איתו מכות ולבנות איתו זוגיות בריאה. כי אנחנו אנדרגראונד, וזה ממש נחמד, אבל זה גם לפעמים ממש בעייתי. כי איפה נקודות הכניסה למי שרוצה להכנס, בעולם שהוא כולו סודי ואנדרגראונד? 

אז כשאני חושבת על שינוי, אני חושבת לעתים קרובות, איך אפשר לעזור למישהו שרוצה להכנס, להכנס פנימה, בצורה שהיא טובה והדרגתית ותייצר חוויה טובה, ולא כמו שקרה לי, שיקבל כוויות דרגה 3 שיגרמו לו להדיר את צעדיו מהתחום למשך 10 השנים הבאות.

נורא קל להגיד, לכל אחד יש אחריות על עצמו. אבל אם בן אדם מגיע, והוא כנראה קצת אכול שנאה עצמית כי הוא רוצה דברים שהם לא מקובלים חברתית ונחשבים לסטייה ולדבר שמעיד על קלקול ואולי מחלה בעיניי אחרים, אז הוא מגיע עם המחשבה הזאת על עצמו והנה לכם נבואה שמגשימה את עצמה.

צריך להיות מאד חזק ובריא ויציב ומגובש כדי להגיע לזה ממקום אחר. ואולי יש משהו שאפשר לעשות כדי להגיע לאנשים ולעזור להם להבין את זה?

אז אני מתעסקת בזה ושואלת את עצמי לגבי זה. אני חושבת מה אפשר לעשות. 

יש לי מחשבות ליצור איזו שהיא פלטפורמה שהיא מידע לציבור למתחילים וסקרנים, בעיקר כזה שמרכז מידע בטיחותי, מקורות מידע מהימנים וגם מקומות מפגש בטוחים ופחות סוערים כמו הרצאות ומאנצ'ים, שיותר קלים לעיכול למתחילים גמורים. 

בעיקר זה חשוב לי, כי נתקלתי בשולטים וכאלה שקוראים לעצמם שולטים שמתנהגים ומתנהלים בצורות ממש חסרות אחריות. וכשזה הדבר הראשון שמישהו פוגש בעולם הזה, יחד עם החוסר ייצוג בעולם בחוץ והייצוג הגרוע והשלילי המועט שכן קיים - זה עושה ממש נזק עצום, לכולנו. 

אשמח ממש לשמוע מחשבות ותגובות שיש לכם על הנושא. חיבוקים וספאנק אוהב בישבן, וסופ"ש חם ונעים לכולם. 

לפני חודשיים. 31 בינו׳ 2020, 15:42

יש כאב שאסור לדבר אותו, כי הוא כאב "מפונק". באיזה זכות בכלל את מתלוננת?

החברה שלנו מסוגלת כרגע לשאת רק סוג אחד של כאב. כאב של מסכנים.

אם כואב לך, ואת מתארת חוויה שהייתה עבורך טראומתית (אני כותבת בלשון נקבה אך הכתוב פונה לכל המגדרים) אז את מתרסקת ישר לעמדת המסכנה, הנתמכת, לכולם סביבך לא נעים והם מתחילים לזוז בכסאות שלהם בחוסר נוחות.

מלמדים אותנו לא לדבר על החוויות הקשות שלנו, כדי לא להביך את עצמנו, כדי לא לשים אחרים במבוכה, כדי לא לגרום להם גם לקושי, להכביד עליהם.

וככה הרבה שנים אני נושאת משקל ממש כבד, מרגישה ממש שונה, עם הכאב הפרטי שלי, ובכל פעם שהוא עולה, עולה בי תוקפנות עצומה כלפי עצמי.

"אסור לך לכאוב! את מפונקת. את  ברת מזל. באיזה זכות את מתלוננת בכלל? קומי על הרגליים, תשתקי, ותמשיכי לעבוד. וחסר לך שהתפקוד שלך יהיה לוקה בחסר, את שומעת?! כי אין לך תירוצים. לא כואב לך, את סתם רוצה תשומת לב ומתפנקת".

ככה למדתי שבעצם הכאב שלי הוא לא אמיתי. הכאב שלי הוא המצאה. ונוצר משהו בגוף שלי. נוצר שריון קשה שעוטף את כל פלג הגוף העליון, כמו שריון של לוחם. השכמות, הכתפיים, העורף, הצוואר, החזה, עד הסרעפת, עוטים שריון דמיוני. קשים קשים. תמיד תפוסים מאד. לפני כמה שנים, בטיפול גוף-נפש בשיטת גרינברג שעשיתי, המטפלת ניסתה ללמד אותי לנשום. מסתבר שלא לכולם זה בא אינטואיטיבית.

לא, לא הייתה לי אסתמה וגם לא ברונכיטיס, למרות שהגעתי לבדיקת תפקודי ריאה וראו שאני לא נושמת כל צורכי.

השיריון פשוט כל-כך לוחץ על הריאות ועל הלב, שהם לא מצליחים להתרחב כמו שצריך.

לפעמים גם הגרון נסגר כל-כך, שאני מרגישה שאני נחנקת. ודקירות בלב.

וככה פעם אחת הגעתי גם לאק"ג, עם חשד לאירוע לבבי.

והשריון הלך והתעבה ונהיה כבד.

למרות כל היוגה, המדיטציה, התהליכים הפסיכולוגיים והתהליכים הרוחניים.

ופתאום יום אחד הגעתי הבייתה. זה קרה בבת אחת, אחרי תקופה נורא נורא ארוכה.

ופתאום התחלתי לשים לב שהדבר שאני הכי מפחדת ממנו בעולם זה לשחרר.

בילדות, החלו לתקוף אותי חלומות של נפילה אין סופית. התעוררתי מבועתת.

אף אחד לא היה שם בשבילי. כמו שלעתים קרובות, אף אחד לא היה שם בשבילי.

היחיד במשפחה שלי שאהבתי, שהרגשתי בטוחה בידיים שלו, היה אבא שלי. והוא היה בסביבה כל-כך מעט וגם אז, הייתי צריכה להתחלק בו עם אמא ועם אחי.

לא נשאר לי כמעט מקום בטוח לחום ואהבה.

אז למדתי לסגור את עצמי ולהיות קשה ולהסתדר לבד-לבד.

הייתי מצוינת בזה. עד שהגעתי לכתה א', כבר נחשדתי במחוננות, הייתי ציירת מוכשרת וילדה מאד נוחה. חלומם של כל ההורים.

ילדים נוחים, הם האסון הכי גדול שלנו, אני מבינה את זה היום. זה הילדים שסותמים את הפה כשלא נעים להם, כדי שלא להפריע. זה הילדים שלא מרגישים לגיטימציה למה שהם מרגישים. שמרגישים שלהיות הם עצמם זה לעשות בעיות.

עד היום, אני מרגישה רדופה בידי הצורך למרוד ולשבור את הכלים, לקרוע את כל המסכות מהפנים של כל האנשים. כנראה הילדה הנוחה לא מרדה כל צורכה ועדיין ממשיכה להסתובב ולחפש איפה לעורר מהומות.

זה התחיל אצלי מאוחר, בגיל ההתבגרות. הבנתי שהכל שקר, שהכל בעצם ערימה של העמדות פנים. ולמדתי לשחק משחק חדש. קיבלתי גזרה נשית וראיתי איך מילדה שקופה אני הופכת לנערה שמעוררת המון תשומת לב בסביבה שלה, מנשים וגברים כאחד. למרות שחוויתי את הנשיות כאסון, כי הרגשתי כמו בן ב-9 השנים הראשונות של החיים שלי, הבנתי שיש לי כוח עצום בידיים והחלטתי לקחת ולהשתמש בו.

ובגלל שהייתי חכמה וגם אמיצה (אין ברירה כשאת עושה הכל לבד), אז הלכתי ורכשתי חברות ולמדתי איך הופכים לבת. ועשיתי את זה טוב. ממש טוב. עשיתי את זה כל-כך טוב, שכשבנות אחרות עוד ניסו להבין מה הולך בין בנים לבנות אני כבר התחלתי לנהל את הזירה הזאת ולשחק בה משחקים. עשיתי שטויות, מלא שטויות, אבל זה הפך למגרש המשחקים הביתי שלי. רוב תחושת הכוח בחיים שלי הגיעה משם, משם ומהשכל החריף שלי והיכולות האקדמיות שלי.

אז הפכתי לחנונית סוטה. וזה מי שאני עד היום. זה יופי של טייטל, זה גם באמת עובר מצוין כמעט בכל מקום.

אבל אני עדיין מאובנת ועדיין חנוקה והלב שלי עדיין סגור מתחת לשכבות של ברזל ובטון ואני עדיין רוב הזמן מרגישה שאני קורסת תחת עול ולא מצליחה לנשום.

אמא ואבא שלי הכבידו עליי יותר מדי. התאבנתי ואני קפואה ואני מרגישה תקועה במקום.

אני מרגישה רדופה על ידי הפחד המצמית שאם אני אנסה לצאת מהשריון, יהרגו אותי, אני אהיה לא מוגנת, ואני אקרע לגזרים או אדקר או אפול ואשבר. אני עדיין פוחדת נורא ליפול, למרות שאני מתאמנת על זה וזה משתפר.

לא מזמן, ניסיתי לתת מקום לצד הרך והפגיע שבי לצאת. ניסיתי לעשות אהבה בנוכחות, מתוך רוך ופגיעות. אני, שאיבדתי את הבתולין שלי בגיל 15, עדיין הייתי בתולה בצד הפגיע והרך שלי. בפעם הראשונה שלי, עישנתי גראס לפני, ואני זוכרת שלא ממש הייתי שם. החבר שלי היה חמוד, הוא נורא דאג לי, הוא רצה להפסיק מרוב שהוא דאג, ואני שכבתי מתחתיו ואמרתי לו בחריקת שיניים – "תמשיך, זה בסדר" ונתתי לכאב להיות. שנגמור עם זה, עם הקרום בתולין הזה, עם הפגיעות המעצבנת הזאת. אני לא זוכרת מה הרגשתי. לא זוכרת שהרגשתי בכלל. זה לא ריגש אותי ולא הרגשתי שזה משהו אוהב או מרגש או ייחודי בצורה הזאת. רק רציתי שהנכות הזאת תצא לי מהדרך, כדי שאני אוכל כבר להתחיל לעשות סקס. אני זוכרת שביום שלמחרת הרגשתי גאה, כאילו עברתי טקס חניכה רשמי לנשיות ועכשיו אני מוכנה להכל. בפעם הבאה ששכבנו, כבר עליתי עליו והתנהגתי כמו מישהי מנוסה ובטוחה בעצמה. ביום שלמחרת הרגשתי שנקרעתי מבפנים. הייתי בבי"ס והבטן כאבה לי ממש. כנראה שהיו חלקים שהגענו אליהם שלא התבקעו בשלב א'. אני קרעתי את עצמי.

וככה בחיי המין שלי, המשכתי להתייחס לעצמי. עד היום זאת ההעדפה שלי. אני אוהבת מין כואב. אוהבת שמכאיבים לי. אוהבת להרגיש מנוכסת ומושפלת, אוהבת להיות חסרת אונים. כמו שהרגשתי תמיד בבית, כמו שהתייחסתי אני עצמי לגוף שלי. כמו חפץ, כמו אוטו שכור, בוחנת תמיד מה עוד אפשר לעשות לו ולעשות בו שייצור חוויות יותר חזקות, יותר מגרות.

יש כאב שאסור לדבר אותו. הכאב שאת כואבת אחרי פרידה מחבר ואת מרגישה שאת פשוט בור בלי תחתית, שהחיים לא הולכים להמשיך, שאת פגומה ואבודה ושאת רוצה לחתוך את עצמך, לבשל את עצמך ולהגיש את עצמך בתור מנה ראשונה, עיקרית ואחרונה לשטן ולו רק כדי לא להרגיש יותר כמו שאת מרגישה.

את מרגישה שאת רוצה להקיא ושאין לך מה. את נשמטת מטה בלי סוף.

אבל את גאה, כל-כך גאה, את לא תתקשרי, אל לא תחזרי בך. את ממשיכה הלאה. ממשיכה להיות לבד. כי לבד זה הכי חופשי, הכי בטוח, הכי את.

ואחרי שהפכת לשלולית של רגש, דמעות ונזלת לשבוע-שבועיים, את נאספת שוב, לתוך העור שלך, חזרה אל תוך השריון, שולפת את החרב מהנדן ויוצאת חזרה לשדה הקרב, מוכנה לדקור כל מי שינסה להתקרב.

לפני חודשיים. 30 בינו׳ 2020, 19:56

נעלמתי לקצת. 

החיים קרו והרחיקו אותי קצת מלכתוב כאן. 

לפתע פתאום התחלתי להרגיש, משהו לא נעים לי, לא נוח לי במרחבים האלה. מי קורא אותי? מי יקרא אותי?

אולי אפול רק על אזניים ערלות, אנשים חרמנים וריקים מתוכן שהעניין שלהם בבדס"מ מתחיל ונגמר במה הם אוהבים בפורנו. 

שיפוטיות וביקורתיות בוטות יהיו כאן, אני לא מתכוונת להתנצל. 

כן אתם, שתופסים את זה כמשהו שמתחיל ונגמר בלהרטיב או להזקיר איברים. 

אתם/ן, שניגשים בלי רשות ונוגעים או מפריעים באמצע סשן במסיבות ואירועים, כאילו שבגלל שאנחנו בעולם הזה אז "הכל הולך".

זה מעצבן אותי וזה גם מה שהרתיע אותי רוב חיי מלהכנס לעולם הזה ומה שגורם לי לרצות לעשות שינוי.

זה שלבן אדם יש העדפה מינית מסוימת, שהוא מחפש התנסויות מיניות, זה לא אומר בשום פנים שזה עם כל אחד ואחת בכל מצב.

וזה לא נותן לאף אחד ואף אחת זכות להוזיל אותו, לזלזל בו ולהתייחס אליו כמו גוש בשר ללא הכרות מוקדמת.

 

כשאני נכנסתי לעולם הזה, התחלתי בלקרא. התחלתי בלהקשיב וללמוד. בללכת לסדנאות וללמוד על בטיחות, אתיקה, תקשורת והתנהלות במרחב.

זה ממש חשוב בעולם שלנו ואם אתם שואלים אותי, אם יש משהו שלעולם הונילי יש ללמוד מאיתנו זה בדיוק את זה. 

את הרמה של השיח הפתוח, המודעות, ההדגשה והחשיבות של גבולות ובדיקה שלהם, זה שלא לוקחים דברים כמובן מאליו וחושבים על החוויה של הבן אדם השני ועל הבטיחות שלו/ה. 

 

כי אם זה לא ככה, זה לא בדס"מ, חמודים. זה סתם התעללות. וסתם יחסים ויש לנו מלא מזה בעולם, זה ממש לא מיוחד. אני לא צריכה להכנס לשום אתר בדס"מ בשביל למצוא איזה ערס קוף שיזיין אותי כמו בפורנו ויתייחס אליי כמו זבל, יש ים כאלה. 

 

יכול להיות שאני בדס"מית אליטיסטית. אבל תכל'ס, זה הגיוני, אני בכללי בן אדם אליטיסט וטוב לי עם זה.

אני מבלה הרבה זמן בלחשוב על מי שנכנס לעולם הזה, על איך לעזור ולתמוך ולעשות שהכניסה תהיה קלה ובטוחה ומרפאת, במקום להיות כרוכה בהלם, מהמורות וחבטות. 

אצלי זה כלל תהליך ארוך שנים של הבשלה ועד שמצאתי פרטנר שאני סומכת עליו. 

אני חושבת על זה שהוא אומר לי, כמה הוא שמח שהוא הכיר אותי ושאני עוזרת לו בכניסה לתוך העולם הזה ובהבנה שלו. 

ואני חושבת על זה שלעומת החוויה שלנו, של בית, של מקום שמח, כייפי, משחקי ומלא תקשורת בריאה, בינינו ועם חברים טובים, אולי למישהו או מישהי תהיה חוויה אחרת, בגלל שיפגשו אנשים רעילים...

ולא בא לי. זה כמעט קרה לי בתחילת דרכי וזה גרם לי להתרחק ולהתעלם מהעניין הזה במשך שנים רבות. שנים שבהן אולי יכולתי להיות בזוגיות בדס"מית מאושרת.

אז בא לי שיהיה דרך כזאת, לחנוך ולהכיר לאנשים את העולם הזה שתעשה טוב ותשמור על כולם. 

אפילו שזאת פנטזיה נחמדה ובסופו של דבר לכל אחד יש את הדרך שלו ואת האחריות שלו עליה.

בא לי שמישהי כמוני, שתועה לבד עם עצמה בתוך עצמה, תדע שאפשר אחרת. 

 

 

 

לפני חודשיים. 16 בינו׳ 2020, 1:30

רגע לפני שהשמש מפציעה על חלק חדש באישיות שלי שהיה נתון באפילה, זה נראה הכי חשוך, הכי קר, הכי שחור. 

רגע לפני שחזרתי לחקור בדס"מ ואת עצמי בתוכו, הפנטזיות האלימות שלי, התשוקה, חוסר המנוחה והחרדה העיקשת שלי - כולם לא נתנו לי מנוח. ישבתי על ספת הפסיכולוג ואמרתי בזעם, "למה יש לי את המחשבות האלה? אני לא רוצה שום קשר לזה. זה עולם דוחה, של סוטים וחולי נפש". והוא רק הביט בי במבט עצוב. וחיכה. 

ואני בינתיים כבר הייתי בתנועה, תמיד אני בתנועה, תמיד אל הכיוון הנכון. כמו כולנו. 

רגע לפני שהשולטת שבי פרצה החוצה לעולם, רעננה, מלאת כוחות ובטוחה בעצמה כמו שרק היא יכולה, יוצקת משמעות חדשה לתוך כל הווייתי - ישבתי מול אלון, בעיניים דומעות, התחננתי שיהיה הוא השולט ויפתור אותי מתפקיד הסוויטשית. "אני פוחדת שאני לא אהיה שולטת טובה מספיק... אין לי ניסיון... אני לא יודעת מה אני עושה... אני פוחדת שאפגע בך..."

ורק שבועיים לאחר מכן, אני, כן אני, מגלה את עצמי מלאת ביטחון ונטולת שביב של אגרסיות, נותנת לו פקודות ורואה אותו נמס מולי לשלולית נשלטת ומלאת יראה וסגידה. 

שומעת את עצמי ויודעת, כן זאת היא, היא תמיד הייתה כאן, תמיד הכרת אותה, ביקרת אותה, הדחקת אותה התביישת בה. כי לא האמנת כמה אושר ועושר יש לה להביא לעולם הזה. 

מתוכי מפציעה אשה צעירה, סקסית בצורה בלתי אפשרית, מודעת לעצמה, חכמה, מלאת ביטחון, יפה, דעתנית, מרתקת, יצירתית, תשוקתית, פראית. 

אחת שיודעת מי היא ומחבקת את זה שהיא כזאת. אחת שרואה מה היא מעוררת באחרים - וגאה בזה, לא מבוהלת מזה. לא מההתפעלות, לא מהקנאה, לא מהאיום, לא מהבלבול, לא מהשנאה, לא מההערצה. היא יודעת שכולם טובים באותה מידה. כולם לא קשורים בה.

אני שולטת ששולטת מאהבה. לא, אין בי שום חיפוש אחרי נקמנות ואכזריות. הימים האלה נגמרו. הילדה המדוכאת והמודחקת שהייתי, היא עסקה בעניינים פעוטים שכאלה. השולטת שבי, היא פשוט אוהבת לשלוט ביד רמה. כי היא נהדרת והיא רואה שזה מה שאחרים אוהבים לקבל ממנה. כי היא יודעת שיש לה משהו שאחרים צריכים, צמאים אליו.

תשוקה. אהבה. שמחת חיים. צחוק מתגלגל. פראות. סקרנות עד אין קץ. אומץ. יכולת להגיד ולהראות את האמת. 

אני חנקתי, השפלתי והדחקתי את האשה המהממת הזאת. 

רק בגלל שהיא לא מספיק "טובה", "צייתנית", "מסורה", "מוסרית".

כן, הדברים האלה ממש לא מדברים אליה. היא יצור של חופש ושל תנועות גדולות. היא לא אוהבת לקבל הוראות מאף אחד, היא לא אוהבת שחונקים ומגבילים לה את היצירתיות, במיוחד לא, אנשים קטנים וחסרי מעוף. היא בזה להליכה עיוורת אחר נורמות ונוחות. היא מחפשת את המסירות לאמת הגבוהה, הנשגבת, את האתגר המתמיד והנצחי. היא מוכנה להרחיק לכת וללכת רחוק אחר האנשים שמכירים ופועלים אחר צו ליבם. כי גם היא כזאת. ומוכנה לחלוק את הסוד. 

היא יודעת מה מגיע לה ויודעת שהיא ראויה. והיא יודעת, הו, היא יודעת היטב, שהיא ראויה לגבר שיסגוד לה. כזה שיעריץ את האדמה שהיא פוסעת עליה, שיהיה מוכן לעשות הכל בשבילה, שיהיה חרמן על כל סנטימטר בגופה בכל שעות היממה. 

אחד שיכיר את רגשותיה וחולשותיה וידע לעמוד בסערותיה, שידע לנהוג ברוך ועדינות ולא להרגיז ולאכזב אותה. אך להיות הגון כדי להיות תמיד אמיתי איתה. 

והיא תאהב אותו על כל מה שהוא, בלי סייגים ובלי גבולות, ותדע את שליבו חפץ עוד לפני שהוא ידע להגיד זאת. לפעמים זה יידמה לו, כאילו היא קוראת מחשבות. 

היא תעריך אותו על טוב ליבו האין סופי, על עומקו, על פתיחותו, על איפוקו ועל מסירותו האין-סופית. על הרוך והאהבה הטהורה שהוא מביא לחייה, כמו מים חיים לאדמה סדוקה במדבר. 

אחרי שהיא תטפל בו בטיפולה המסור, עתיר הכאב, המשפיל, המאתגר, הוא יהיה כמו חימר בידיה. היא תאסוף אותו אליה, כמו ילד קטן, כמו אשה קטנה וכנועה, שנמזגו כולם בתוך המאהב שלה, מזיגה מלאת צבעים ויפהפיה של אהבה טהורה מלאת קדושה. היא תדע להוציא ממנו את המיטב שבו, להעלות אותו בכל פעם רמה אחת אל מעל עצמו. 

לאחר כל זאת, היא תחבק אותו בזרועותיה, רועד וסתור, כמו אפרוח שזה עתה בקע, תניח לו להרגע על חזה הפתוח, לקול פעימות ליבה. היא תניח לפיו המתוק לחפש את השד והפטמה, שישיבו אותו לחיים, חזק, בריא, מלא בטחון, גאה, יפה וסקסי. 

היא מזקירה ומקשיחה אותו, ממלאת אותו באון. מעניקה לו שורש ואדמה פוריה וטובה. 

מול השמיים ומול תפארתה, הוא יכול להפוך להיות, האדם שנברא להיות. 

 

לפני חודשיים. 13 בינו׳ 2020, 0:42

דניאל לקח נשימה עמוקה. הוא ניסה ללחוץ את הזרועות שלו כנגד החבלים. הם היו צמודים ונראה שריי יודעת מה היא עושה, זאת כנראה בשבילה לא הפעם הראשונה. הכתפיים שלו די כאבו וגם הירכיים, מהישיבה על המיטה. הוא שם לב שאת הזרועות הוא כנראה לא יוכל לשחרר. ברגע שהוא חשב את זה, ריי באה והתיישבה מולו בחיוך שובבי. היא נראתה ממש יפה וסקסית ככה, זורחת. היא לבשה גופיה שחורה וטריינינג רחב עם כיסים, של בנים, השיער הערמוני שלה קופץ מסביב לפנים שלה בגלים מבולגנים. היא לא מאמינה בלבזבז את הזמן על שטויות של בנות, על פנים ולקים. עכשיו הוא הבין במה היא משקיעה את הזמן שלה... חבלים. 

ריי בחנה אותו ככה כמו שהוא על הברכיים, כפות מולה וליקקה את השפתיים. היא נראתה קצת כמו חתולה. הזין של דניאל התחיל לכאוב מתשוקה, הוא התנשם עמוקות והתאפק לא להתקפל מולה ולהתחנן. ריי רכנה לפנים וליקקה את השפתיים שלו. ליקקה ואז החלה למצוץ... את השפה התחתונה. ואז את העליונה. עד הגבול שזה כמעט כואב ואז עוזבת אותו ברעש ומביטה לו עמוק בתוך העיניים. 

"אתה יודע, אתה ממש חמוד. אף פעם לא שמתי לב עד כמה". 

היא אמרה במבט חולמני, ואז קילפה את החולצה שלו למעלה. מה היא מנסה לעשות? הזרועות שלו כפותות מאחורי הגב, אי אפשר להוריד אותה. 

היא הרימה את החולצה עד קו הכתפיים ואז איפה שהיא נעצרה, היא מתחה את הבד וכיסתה לו את הראש. היא פתחה פתח לפה ולאף והשאירה את העיניים מכוסות. 

היא דחפה אותו על הצד, ואז יישרה אותו אחורה, רגליים וגוף נמתחים בקו ישר אחד. היא הייתה מעט מסורבלת כשהיא הזיזה אותו, וזה טיפה כאב. גם הכתפיים והזרועות כבר התחילו לכאוב. הוא חשב לבקש ואז הוא נזכר ו-

אאוץ' צביטה חזקה בפטמה!

"אני מאבדת אותך, דניאל, אתה לא איתנו".

היא התחילה ללקק ולמצוץ את הפטמה שלו בחוזקה, תוך כדי שהיא צובטת גם את השניה. 

הוא היה נבוך, אבל הוא אהב את זה. מה, אני בחורה, שהיא ככה צובטת לי בפטמות? אבל הוא התחיל להרגיש את עצמו נכנע יותר ויותר למצב המוזר הזה, לאנרגיה ההחלטית הזאת שנבעה מריי, הוא הרגיש את עצמו לא מסוגל ובעצם גם לא רוצה להתנגד... והתחיל להרגיש את עצמו יותר, את הגוף שלו, את התענוגות הדקים שזורמים בו בין הגלים של הכאב... הרגשה חדשה שהוא עוד לא הכיר והביאה אותו לרמות חדשות של גירוי.

היא מגיחה כמו שדה מן הלילה של הפנטזיות הכמוסות ביותר שלו עם עצמו, אלה שלא העז להרשות לעצמו לפנטז עד הסוף, אלא שהיה מתנגד להן כשהיו מגיעות, ללא הואיל. הוא היה מצליח, עד לרגעים האחרונים, שבהם השפיכה שלו הייתה מתקרבת ואז הדימויים היו משתלטים עליו, אשה טורפת, חזקה, יושבת עליו, אוחזת אותו, מזיינת אותו מרסנת אותו... ופתאום, הנה זה קורה, הוא בידיים שלה, מתחתיה. 

הוא הרגיש את היד שלה מחליקה בעדינות על החזה שלו. לאט-לאט, מן החזה, לאורך הבטן, עד לקו שמתחת לפופיק ועד הערווה... הזין שלו התחיל לקפץ שוב. היא נתנה לו מכה קטנה. 

"שב בשקט, עוד יגיע זמנך". 

היא התגרתה. 

בינתיים היא התחילה להרגיש נהרות מציפים את התחתונים שלה. מזמן היא לא הרגישה מגורה ככה. לא מאז האידיוט ההוא, וזה היה כבר לפני חודשים.  

היא התחילה להרגיש. מן התחתונים אל הלב. לראות אותו ככה פגיע, מולה, מתמסר, זה החל להזיז משהו בלב הזה שלה, שכבר חשבה שקפא. 

זה מעלה חום בידיים שלה, בחזה שלה, שמתגלגל ופועם בגרון, בפנים. היא סמוקה. מזל שהוא לא יכול לראות דבר. 

או אולי בעצם... 

משהו בתוכה התעורר. היא גלגלה אותו על הצד, משחררת את הכפיתה הכואבת של הזרועות, וקושרת מחדש, בשני חבלים, יד ועוד יד, אל מראשות המיטה, רגל ועוד רגל לקצותיה התחתונים. 

היא מביטה בפרי יצירתה. 

ואז היא מגלה את עיניו. ונותנת בו מבט חודר. 

הוא מעפעף ומתרגל אל האור מחדש, מנסה להחזיר לעצמו את הנשימה שנעתקה. הוא מבולבל, מרוגש, מגורה ומושפל והכל בו-זמנית. 

"תסתכל עליי דניאל. זה קורה באמת".

היא נותנת לו להביט בה, תוך כדי שהיא מורידה חולצה. החזיה שלה אדומה בוהקת, היא נשית מאד ויפה מאד עכשיו, באור הרך של החדר. 

העיניים שלה נוצצות. היא מורידה את החזייה, המכנסיים והתחתונים, לא מסיטה מבט מעיניו, נותנת לו לראות את הגוף הקטן והמחוטב שלה מוחמא בקימוריו על ידי הצללים של החדר. 

דניאל נוכח איתה בכל תנועה קטנה שהיא עושה. הראש שלו צף. ריק ממחשבות. הוא משתוקק ולא מסוגל להגיד למה. הוא מרגיש רוק ממלא את הפה שלו. 

ריי ממשיכה להסתכל ישר בעיניים שלו ומתקרבת אליו על המיטה הגדולה בזחילה, לוקחת את הזמן שלה, כמו טיגריס שמתקרב אל טרפו. 

היא מגיעה לצד הראש שלו ואז מתרוממת, מפשקת את רגליה ומניחה את הפתח הרטוב והחלקלק שלה ישר מעליו. 

"תוציא לשון" היא פוקדת. 

הוא מריח אותה, הריח שלה משכר אותו. הוא מציית במהירות.

היא תופסת אותו בשיערות ומושכת.

"אמרתי, תוציא לשון. עד הסוף. שתהיה רחבה ורכה, כמו כרית."

הוא מוציא את הלשון עוד, מרכך אותה.

"ואל תזוז. אל תנסה ללקק, אל תנסה לעשות כלום. פשוט תוציא את הלשון היפה הזאת החוצה". 

היא יורדת ומתמקמת מעליו ומתחילה לנוע בתנועות קטנות קדימה ואחורה, נשענת על הקיר, מניעה את האגן שלה, את הישבן העגול והעסיסי, לפעמים במעגלים, לפעמים מצד לצד. 

דניאל מרגיש את הזין שלו עומד להתפקע. הגוף שלו רפוי לחלוטין אבל הזין שלו, בשלו. קשה כמו אבן. בראש הוא מרוכז כל כולו, להשאיר את הלשון כמה שיותר בחוץ, כמה שיותר רפויה, לאפשר לה את העונג שלה. 

ריי נעה מעליו, כמו בריקוד, מתעלמת מקיומו, מתייחסת אליו כמו אל אובייקט. היא מתחילה לרעוד ולגנוח, נשענת ביתר שאת על הקיר. היא לא גונחת, היא כמעט זועקת, העיניים שלה עצומות, הפה נפתח, הפנים מתכווצות ומתרחבות. 

היא מתענגת כל כולה על הגוף שלה ועל החופש שלו, על העונג שהוא שואב מהמגע ומהנוכחות המתמסרת של דניאל שמרוכז כל כולו ברגעים אלה בלשון ובפה שלו. הוא פה שנועד לסיפוקה עכשיו ותו לו והיא מזיינת לו את הפנים, כמו שדמיינה. היא גומרת תוך כדי שהיא נשענת על הקיר ומועכת את עצמה על הפה שלו, מתחככת בו עם כל איזור המפשעה שלה בחוזקה, מפי הטבעת ועד לדגדגן, חווה אורגזמה ארוכה ומפלחת מתחתית עמוד השדרה ועד קצה הראש. הגב שלה מתיישר ונמתח כמו נתון בעווית, היא נשענת על הידיים ורועדת כולה, מפיקה גניחות קטנות, כמעט ילדותיות. 

היא מתהפכת על צדה לידו, עדיין מפרכסת, ומניחה יד קרוב ללב שלו, על החזה החם שלו. 

דניאל מרוגש, חסר נשימה, גאה, כמעט לא מעז להביט בה, ברגע הזה, הוא מרגיש שהוא כולו שלה... 

ריי פותחת את העיניים מעט ומסתכלת בו. המבט שלה מצועף והיא מרגישה... היא מרגישה משהו נפתח. היא מרגישה... איתו. אחד. 

היא אוספת את עצמה ועולה מעליו, מנשקת אותו ומלטפת אותו בעורף ובראש. ביד הפנויה היא מתחילה להתיר אותו. 

הרגליים שלו נשארות קשורות למיטה, אבל הידיים משוחררות, עם סימנים עמוקים ואדומים של חבלים עליהם, הידיים האלה עכשיו עוטפות ומחבקות אותה. 

הם חווים רוך וקרבה. רטובה ורכה, היא מחליקה את עצמה עליו כשהפה שלה צמוד לשלו ומתחילה לעלות ולרדת, גונחת ומנשקת אותו תוך כדי תנועה. 

לאט ובתנועות ארוכות היא נעה, הוא רגיש כולו והוא מרגיש כל מילימטר בעור שלו ובעור הרך שלה, מרגיש כאילו חשמל רוטט ועוטף אותם, כאילו התחושות שלהם אחד ומעצימות אחד את השניה. 

תנועה של שאיבה וכיווץ בו זמנית עולה מתוכה ומצדדיה, היא רועדת שוב והגב שלה מתקמר לאחור.

הוא מביט בה גומרת כשהיא עליו ומרגיש את התנועות כמו ספירלה מושכות מתוכו את האורגזמה שלו שמצטרפת לשלה ומעצימה אותה. 

כמה דקות אחרי זה, ריי שוכבת לידו, מעשנת סיגריה בתוך השמיכה, מתחת לחלון הפתוח. 

"חשבתי שאת הולכת להתעלל בי קשוח לגמרי, כבר לא ידעתי למה לצפות". הוא אומר תוך כדי שהוא מחבק את הירך שלה ומנשק אותה מבפנים כלפי מעלה עד לכוס שלה, שהוא לא יכול להפסיק לאכול וללקק. 

ריי פולטת עננה של עשן כלפי החלון הפתוח. ומחייכת, הגוף שלה נע לקראתו בגלים. 

"היית ילד טוב ואתה באמת חמוד. וזאת רק הפעם הראשונה." 

 

 

לפני חודשיים. 2 בינו׳ 2020, 13:51

ריי מתעוררת, החלום עדיין טרי בזכרונה, נוכח, לא נוכח.

היא שומעת פתאום קול, זורק אותה לזמנים אחרים, "צאי מהמיטה, עצלנית אחת... שום דבר לא יקרה בחיים שלך מעצמו, תתחילי להזיז את עצמך".

היא מתהפכת לצד השני ומתחפרת עמוק יותר בתוך הפוך, מתעלמת מרעשי העיר המתעוררת שמנסרים לתוך האזניים הרגישות שלה. מתפללת להתעורר במקור אחר, ירוק יותר, יפה יותר, שקט יותר.

לבסוף היא מתעוררת, עושה 12 דקות ו-12 שניות של מדיטציה, מורידה את הכלבה לסיבוב, שמה מקינטה עם אספרסו שחור וחזק על האש ומגלגלת סיגריה ראשונה של היום, הרגל גרוע שלא עוזב.

היא מתפללת שהקולות הרעים לא יגיעו היום, מתפללת לרצונה הטוב, מתפללת לניקיון הנשמה ולטוהר הכוונה.

ומתחילה את היום.

איך מתחיל היום?

תמיד אותו דבר. בכוונה לסיים ולהספיק דברים ובישיבה מול המחשב. בכתיבה. של עוד סיפור, עוד שיר, עוד מסה, עוד גיבובים של מילים שאיש לעולם לא יקרא, שלא ראויות למשמע אוזן אדם.

ריי יודעת, הנשמה שלה מלאה בטינופת שלא ראוי שתזלוג החוצה. הבפנוכו שלה עשוי טלאים טלאים, מכוסי טחב ונגועים ברטיבות שמנסים לכסות את הסדקים שמונעים מהרוע, האנוכיות והזוהמה הטבעית שלה לזלוג החוצה.

ריי יודעת את זה, היא מצטיידת בסיליקון ומנסה לסתום את הפינות, אבל שום דבר לא עוזר. הקירות מתקלפים, הרטיבות מטפטפת וזולגת החוצה, טיפות, טיפות, טיפות מלוכלכות ומסריחות שמסגירות את מה שבפנים.

ריי בולעת את הרוק.

ונזכרת.

בשבוע שעבר הוא הגיע לבקר. הוא הגיע כל הדרך מחיפה, במיוחד כדי לראות אותה. הם לא התראו מאז תקופת הלימודים. הוא תמיד מאד נמשך אליה, היא הרגישה את זה ונהנתה מזה, היא מצדה נהנתה מהמוח המעניין והמקורי שלו ומשיחות הנפש שלהם. היא אהבה להרגיש את האנרגיה המינית של הגברים שהעריצו אותה, אהבה תמיד לשחק בהם, להתגרות, להעליב ולהשפיל לפעמים. היא הייתה נהנית מהמשחק הזה ואולי גם הם. מי יודע. יחס כלשהו יותר טוב משום יחס, לא?

הם ישבו אצלה בדירה התל אביבית, שהיא לא טיאטאה כבר למעלה מחודש. גושים של אבק ושערות הצטברו והתגלגלו בפינות, הכיור מלא בכוסות קפה שחור ואספרסו, חלקן התחילו להעלות צבע ירקרק של עובש. במקרר חבילת חמאה שהתחילה להשחיר בחלק הפתוח, הקרוע שלה, וקופסאות פלסטיק ישנות ומסתוריות עם אוכל מוכן מהמעדניה בפינה.

דניאל מסתכל בה יושבת בספה שלה, יותר רזה ויותר מבוגרת מכפי שהוא זכר אותה. התקופה הזאת בתל-אביב לא עושה לה טוב.

"את יודעת, הכרתי מישהו, לא מזמן..."

"מה זאת אומרת הכרת מישהו? באיזה קטע?"

"בקטע שאת חושבת"

הוא מחייך חיוך ממזרי. דניאל וריי תמיד דיברו בפתיחות על סקס. כולם מדברים איתה בפתיחות על סקס. זה רוב מה שהיא יודעת בחיים, זה ולהתעסק בראש הקטן שלה בכל מיני פרטים קטנים ולא חשובים. כשמדובר בסקס, היא תמיד נדלקת, היא מרגישה את החיות שבה עולה, תוססת, תמיד יש לה חיבור, תמיד יש לה מה לומר. היא תמיד ידעה שזה חלק ממה שמקולקל בה.

"אז עברת צד?"

"לא, זה לא זה, ממש לא. עדיין מעריץ ומת על נשים. אבל המישהו הזה הוא לא סתם מישהו. הוא שולט. ופתאום זה סיקרן אותי וזרמתי איתו וחוויתי דברים שלא חוויתי בחיים שלי בעוצמות האלה."

ריי נדרכת ומתיישרת בכסא שלה, מסוקרנת ממש.

"וואו, מהמם. מה הלך איתו? זאת אומרת, אם זה סבבה לך לשתף. אני מתה מסקרנות".

דניאל מחייך בגאווה ניכרת, נראה שהוא רק חיכה שהיא תשאל. אבל אז הוא מתמהמה, הדיבור על כך גם ממלא אותו במבוכה.

"הממ, באתי אליו לדירה, קודם קצת שתינו ודיברנו, הכרתי אותו באיזו מסיבה של חברים, אז לא ידעתי עליו הרבה. די חששתי, אבל כשדיברנו אז ראיתי שהוא סבבה והרגיש לי שאני יכול לסמוך עליו, היה חיבור טוב."

"אחר-כך התקרבנו והיו קצת מזמוזים וזה בסבבה, האמת שזה היה קצת מוזר להרגיש פנים של מישהו עם זיפים, ואז הוא הוביל אותי לחדר שינה שלו וקשר אותי במין קשירה מטורפת כזאת עם חבלים, שלא יכולתי להשתחרר ממנה. הוא קשר לי קודם את הידיים מאחורי הגב, הניח אותי על הברכיים ואז חיבר אותה לאיזה וו או טבעת שהייתה על התקרה, בשלב הזה כבר לא שמתי לב. זה היה החלק שהתחלתי לחוות חוויה מטורפת. הוא הפשיט אותי והצליף בי בגב ובתחת ובסוף, ממ, איך לומר...

"הוא זיין לך את הפנים"

"איך ידעת?" דניאל מצמץ והסתכל עליה בהלם.

ריי ישבה מולו והתחילה להרגיש את הכוס שלה חם ופועם. רוק הצטבר בפה שלה. היא תמיד חשבה על דניאל כבחור קצת גמלוני ונשי והוא לא עשה לה את זה. גם האופן המרצה שבו תמיד כרכר סביבה, גרם לה למשוך את זמני התגובה שבהם ענתה לטלפונים שלו ובכלל גרם לה טיפה להרתע ממנו ולשמור את הקשר על אש קטנה. היא ממש אהבה להסתובב איתו, אבל הרגישה שהקו דק מאד בין חברות לבין זה שיתאהב בה מעל הראש.

ופתאום היא הסתכלה עליו לגמרי אחרת. תוך כדי שהוא דיבר, היא דמיינה אותו קשור ועומד על ארבע וגבר חזק ושתלטן משתלט על הגוף שלו וחודר לו לפה. היא דמיינה שהיא הגבר הזה, או שהיא נוכחות נוספת בחדר הזה ושהגבר הזה מפנה מקום ונותן לה להשתמש בדניאל הקשור והמרוסן.

דניאל המשיך לדבר והראש של ריי החל לנטות, היא החלה לבחון אותו, משתהה במבטה על אזור המשפעה שלו.

"דניאל, יש לי וידוי."

"ברור, שתפי" הוא חייך את החיוך הרחב התמים והבלונדיני שלו.

"הסיפור שלך די מחרמן אותי, וזה די מפתיע אותי."

דניאל נראה מהוסס, החיוך המטופש לא מש מפניו, "אוקיי, למה לא. בעצם למה מפתיע?"

"כי תמיד חשבתי עלינו בתור ידידים טובים ופתאום בא לי אותך קשור על הברכיים מולי."

הפה של דניאל נפער ונשאר שמוט כמה שניות טובות.

ריי הסתכלה בו בסיפוק ניכר.

"האמת שהסיפור שלך ממש עושה לי חשק לשחק איתך גם, כמו שהוא שיחק איתך. אתה חושב שאתה תאהב את זה?"

ריי חייכה חיוך כמעט מרושע תוך כדי שהיא הסתכלה על דניאל וכבר ראתה את הבליטה בג'ינס שלו מתחילה להתרומם.

היא קמה מהספה ורכנה אליו ונישקה אותו נשיקה קטנה על הפה. הוא ניסה לאחוז בה, לא מאמין שזה באמת קורה, שנתיים שהוא היה מאוהב בה וחלם רק לגעת ולהריח אותה מקרוב ועכשיו היא כאן מולו. היא דחפה את הידיים שלו ממנה.

"לא... אני לא מרשה. רק אני נוגעת. בו למיטה ותשב על הברכיים".

הזין של דניאל נמתח והזדקף בצורה מכאיבה. הוא רצה לסדר אותו אבל לא העז לבקש.

ריי החזיקה את הידיים שלו מאחורי הגב שלו.

"עכשיו לא לזוז".

היא הוציאה כיסוי עיניים וחבל. היא שמה את הכיסוי והתחילה לקשור את הידיים שלו מאחורי הגב, באופן שקצת הזכיר את איך שהבחור קשר אותו.

היא עבדה במיומנות, במהירות ובביטחון שהפתיעו אותו והוציאו אותו משיווי משקל. הוא הרגיש פתאום סחרחורת ותחושה של חוסר אונים מולה, כאילו הוא שוקע במעין תחושה של חוסר אונים וחוסר משקל מבלבל אבל נעים מאד.

תוך כמה דקות הוא היה כפות בפלג הגוף העליון, סביב הזרועות והכתפיים, כך שהחזה היפה שלו מובלט החוצה. הוא לא יכל לראות דבר. הברכיים שלו החלו לכאוב.

הוא הרגיש אותה נצמדת אליו מאחור, אוחזת ביד אחת את הישבן שלו תוך שהיא מכניסה את היד השניה למכנסיים שלו. הזין שלו התרגש וקיפץ מהתרגשות, אך היא הושיטה יד לאשכים הגדולים שלו וסחטה אותן בלחיצה על הגבול שבין כואב לנעים. הוא התכווץ ונשך את השפתיים.

"או, אני לא רוצה שתשתדל להיות שקט. זה מרגיז אותי. אצלי אתה תלמד איך לגנוח ולצעוק. כמו נקבה".

היא תפסה אותו בחזה וסימנה לו ליישר רגליים, מורידה ממנו את המכנסיים והתחתונים.

צינה של פחד ובושה התחילה להתגנב אליו. הוא הרגיש מטופש, עם הטי שירט על פלג הגוף העליון שלו בעוד חלק הגוף התחתון שלו חשוף.

"אפשר להוריד גם את החולצה?"

ספאנק חזק ומפלח בעוצמתו ירד על הישבן הימני שלו. המוח שלו נזעק, זה לא היה סוג ההצלפות שהוא חווה לפני כן. זאת הייתה הצלפה אכזרית עם כוונה.

"מעכשיו, אתה לא מבקש בקשות כאן. אני קובעת. ואם יש משהו שצריך והולך לקרות, זה מה שאני אחליט. ברור?"

ובאוזן היא לחשה לו: "יש לך רק מוצא אחד מכאן, אם תגיד 'שנה טובה' הכל ייפסק מיד. חוץ מזה, אתה נותן לי להוביל ולנהל את ההצגה. מבין?"

דניאל הנהן, נחוש בכל מאודו שלא להגיד בשום תנאי 'שנה טובה'.

 

לפני 3 חודשים. 26 בדצמ׳ 2019, 15:28

אני מתעסקת המון ביציאה שלי מהארון.

יש לי רצון לא לחיות בסוד את המיניות שלי. 

או לפחות, לא בבדידות. 

אני המון שנים חיה בבדידות ובידוד נוראי עם הידיעה של המחשבות שעוברות לי בראש ושל התשוקות שלי. 

אני המון שנים נלחמת ומנסה לשנות את המיניות שלי, בגלל נשמות טובות שאומרות שזה בגלל "בעיות במיניות/באינטימיות" או בעולם הרוחני שמעתי "impurities in your sexual chakra". 

אז המון שנים, ממש מהילדות אני חיה בהרגשה שמשהו נורא לא בסדר איתי, אסור לי לדבר על זה עם אף אחד, אסור לי להראות את זה, כל מה שנותר לי זה לאונן בדממה ולחשוב את המחשבות האלה ואז לשנוא את עצמי ולחשוב שאני נוראית.

ככה החיים שלי היו נראים רוב שנותיי. 

כמה חדשים לפני שיצאתי מהארון והכרתי את אלון, ישבתי בטיפול ודיברתי שוב, על המחשבות האלה. הייתי אחרי מערכת יחסים עם בחור שמרן, עלוב ומלא שנאה עצמית שכחלק ממנגנון ההרס וההתעללות העצמי שלי כנראה התאהבתי בו (במקום לפרגן לעצמי בסשן טוב, יאללה, נתאהב באיזה אפס, זה הרבה יותר מקובל חברתית). 

הוא אמר לי שכחלק מסמינר שעשו לו בעבודה שלו כמורה, עשו להם חלק על מיניות. והוא הזדעזע מהדברים שהוא ראה שם. חוץ מזה הוא היה הומופוב וטראנספוב. איכס, איזה בחור עלוב. מזל שהוא זרק אותי, באמת, הטובה הכי גדולה שמישהו אי פעם עשה לי. איזה עולב. 

הבנתי בדיעבד, עם כמה שנאה עצמית הייתי צריכה לחיות, שקיויתי שבחור כזה יאהב מישהי כמוני. בעצם, למה קיויתי? שהוא יראה יום אחד שאני כזאת, כמו המגעילים שהוא למד עליהם ושיבין שזה לא כזה נורא? 

לא, מה שקיויתי, היה שאני אהיה עם בחור נורמטיבי ושיום אחד הוא ישפיע עליי ויעברו לי הג'וקים החולניים של המיניות שלי, שמישהו יצליח לאלף את הסוסה הדוהרת והמשתוללת שהיא אני. ואולי כשנהיה מספיק זמן יחד, הוא ייפתח קצת לדברים קינקים, קצת לשכב עם אנשים אחרים... חשבתי לעצמי, קודם נגרום למישהו להתאהב בי ואז נגמיש אותו, אולי נביא לו את זה בדלת האחורית... ואני אלמד להתגמש... לחשוב על זה פחות... אמשיך לאונן או לפנטז על זה בזמן שאנחנו שוכבים, בלי שהוא ידע... זה בסדר, אני מסתדרת עם זה כבר שנים... ודי טוב לי, לא? 

ואז הלכתי לשיבארי. ואז נכנסתי לראשונה בחיים שלי לסאבספייס. גיליתי את הסופרפאוור שלי. וגיליתי שיש אינטימיות שהיא מעבר לסקס, שיש חוויות גופניות שהן יותר מסקס ושיש כאב שהוא יותר נעים ומעלה מהעונג הכי מענג שחוויתי. 

זה לא שלא היו לפני כן סימנים. היו, הרבה. היו גם התנסויות. אבל ביטלתי אותן, אף אחד לא מלמד אותנו על זה, כולם בארון עם זה, אף אחד לא אמר לי - "אה, את אוהבת סטירות, חניקות, השפלה, ללקק כפות רגליים, לזיין גברים בתחת - את בטח בקטע של בדס"מ". 

היה לי בראש, שבדס"מ זה לא אנשים כמוני. זה אנשים חולי נפש שהמערכת יחסים עצמה היא מתעללת, שהם פוגעים אחד לשני בנפש ובגוף, שמרגע שנכנסים לזה אין דרך חזרה ושזאת דרך משחיתה. 

מאיפה זה בא? מהמדיה וגם מהחוויות האישיות שלי. הקשר היחיד שלי שעשה נסיון ללכת לכיוון בדס"מי כמעט סיים בהפיכה לקשר אלים. חתכתי את זה רגע לפני. אבל בעיקר מהמדיה. מערכות יחסים בדס"מיות במדיה, הן תמיד סודיות, זמניות, נידונות לכישלון, אינטנסיביות ולא מחזיקות מעמד. במקרה הטוב. ובמקרה הרע, הן מראות גילויים של ניצול פושע של יחסי כוחות או מרות או אפילו מתעללות בגלוי ובהגדרתן. 

הסתובבתי אומללה בין החברות שלי, היחידה שהיא היפרסקסואלית. זה בלי קשר להיותי בדס"מית. זה אומר אשה, שהיא יותר מינית גם מהגבר הממוצע. היחידה שקשה לה לנסוע לחופשות משפחתיות, כי לא יהיה לה חדר פרטי, כי לא תוכל לאונן. אז תמיד אני צריכה לתכנן איזה "שנ"צ" באמצע היום, ולנעול את הדלת כדי שאני אוכל איכשהו לתפקד. וימים ארוכים בעבודה או בלימודים - בעיה קשה מאד. כי אני צריכה להיות בשכיבה ולא מצליחה לגמור ולהתפרק בעמידה או בישיבה. 

וזה שאני היפרסקסואלית, זה לא אומר שאני נימפומנית. אני ממש לא מעוניינת לממש את היצר המיני שלי כל הזמן ועם כולם. לא באמת. אבל היצר עולה לפעמים ואז כמעט כל דבר קטן מגרה אותי ואני לא יכולה ללכת ברחוב בלי לסובב את הראש ולחשוב מחשבות מיניות, בלי להרגיש את הגוף שלי זולג. ואז אני מנסה לנשום, להסיח את עצמי, להתפרק באוננות, כל דבר. לפעמים זה עובד לי ולפעמים לא ואני פשוט מכילה את זה. 

הגברים שאיתי נהנים מזה, כי הם מקבלים אשה עם אנרגיה מינית חזקה שמאד יודעת מה היא רוצה ומה היא אוהבת ורוצה סקס לא פחות ואולי אף יותר מהם. אני פחות נהנית. אני רוב החיים הייתי שמחה לכבות את זה, להיות נורמלית, להיות יכולה לתפקד בלי לחשוב על סקס ובמיוחד הפריעו לי תמיד המחשבות המיניות המאד בוטות ואכזריות שהיו לי. 

ועכשיו אני מתחילה להתקרב לעולם הבדס"מי. עזבו כעולם, מה זה עולם. אני הולכת לכמה אירועים, מתחברת לאנשים, יש לי בן זוג שהוא כמוני.

ואני מבינה, שמה שהרגשתי, שאני שונה, היה נכון לכל אורך הדרך. כן, אני שונה, אבל אני לא לבד. יש המון אנשים כמוני שם, שיש להן מחשבות דומות וצרכים דומים, חלקם הגדול גם היפרסקסואלים. 

אני יודעת שגם במרחב הזה אני מיוחדת, בגלל שאני גם רגישה מאד וחשובה לי מאד האצילות והטוהר של הנפש. 

זה משהו שחשבתי תמיד שמתנגש עם המיניות שלי. 

אבל ההתנסות שלי עכשיו בשליטה, מגלה לי כמה אציליות, כבוד, עוצמה וכוח מזכך יש בחוויה של השליטה. לא רק בצד השולט, אני מדברת על הצד הנשלט.

כשאני נשלטת, אני יודעת שהשולט שלי, האהוב שלי, מסכים לשלוט בי, רק כי הוא יודע כמה אני חזקה ומסוגלת. הוא יודע שהוא יכול להכאיב לי, להשפיל אותי, לקשור אותי, למעוך אותי ואני אעמוד בזה ולא אשבר. אני חזקה. וזאת חוויה מעצימה בטירוף, להרגיש אותו מסתכל עליי ואת האנרגיה זורמת ממנו - "את יכולה. את חזקה". 

הכאב מזכך. אחרי ימים של דכאון שבהם אני רק רוצה למות או לפגוע בעצמי, אני מתאפקת כל היום ומחכה שהוא יצליף בי. וכשהוא מצליף בי, זה מפרק הכל, יותר מאורגזמה. הכל יוצא ממני, כל הכאב שבנפש, מתנקז החוצה כמו מוגלה דרך הכאב של הגוף. אני יכולה להשתחרר ולצוף ולהיות חופשיה. 

ואני יודעת שאם אני מתחילה לבכות ומטורגרת, הוא יהיה שם, במאה אחוז בשבילי, לאסוף אותי, להחזיק אותי, לערסל אותי, לכרבל אותי. אני יודעת שהוא לעולם לא יעזוב אותי ושהוא לעולם לא יפגע בי באמת. אני סומכת עליו. 

ואולי זה הדבר החשוב ביותר. שכבר לא לבד, כשעושים את זה יחד - אז נוצר שדה מאד חזק של אחדות בזוגיות. 

והאציליות והכבוד. כשאני חושבת על לתת את עצמי לו, כשאני חושבת על ההקשבה והרצינות שבה אני מתייחסת אליו, אני שמה לב שלא הייתה לי כזאת רמה של כבוד ואצילות כבר שנים. אני מרגישה שבגלל שאנחנו מביאים ומביעים את הצרכים האמיתיים שלנו אחד בפני השני, אני יכולה לכבד אותו באמת ולזכות בכבוד שלו באמת. אני מרגישה שהוא רואה את מי שאני. זאת תחושה שהיא עדיין בחיתוליה, כי אני כל-כך רגילה להיות כלום, יצור קטן מרצה וחסר גבולות שלא לוקח את עצמו ברצינות. 

ודווקא בתור נשלטת, אני זוכה להרגיש שיש לי זהות, יש לי גבולות, אני אשה, אני אדם, אני מלאה צרכים ורצונות. צרכים ורצונות שחלקם מאד לא מקובלים חברתית ושאסור לי לדבר עליהם. צורך להיות מול הגבר שלי ולא להיות דומה לו, להיות שונה ממנו מאד, צורך להיות שם בשבילו, צורך שהוא יהיה שם בשבילי, צורך ללמוד ממנו ולכבד אותו ולהוקיר לו תודה ולהיות עירנית אליו ולמה שהוא מרגיש, צריך ורוצה. כי אני יודעת שזה בדיוק מה שיש לו כלפיי. 

לא צריך בדס"מ בשביל שכל זה יקרה במערכת יחסים, ממש לא. אבל הבנתי פתאום שזה מה שאני צריכה כדי להרגיש ככה. כי בלי שיהיה מולי מישהו שאני יכולה להביע ולהגשים איתו את הצרכים והרצונות האלה, אני לא יכולה לסמוך עליו, לכבד אותו או לאהוב אותו בתור פרטנר. 

אני חושבת שחלק מהחשדנות והתוקפנות שלי, באה גם מזה שאני מרגישה מותקפת. אני מכירה את הגישות בחברה של "האנשים האלה הם סוטים וחולי נפש". אני מכירה את זה מהבית, כי אימא שלי אמרה לי כבר "אני רק מקווה שאת לא מאלה". ויצא לי לשמוע גם סתם אנשים בסיטואציות לא קשורות מדברים ככה. ויצא לי גם לחשוב את זה בעצמי. 

"וואי, איזו מין פמיניסטית את שאת מתגרה מינית מסיפורי אונס?" או שאת רוצה שיקשרו ויכסו לך את הפה ויזיינו אותך? מה לא בסדר איתך? יש לך בני זוג אוהבים וחמודים וחתיכים, זה לא הגיוני בשום צורה. 

וזה כנראה באמת לא הגיוני בשום צורה, חוץ מזה שזה בדיוק מה שאני רוצה. זה ההיגיון היחיד בזה.

הפסיכולוגית שבי, עדיין מנסה לתת לזה כל מיני הסברים פסיכולוגיסטיים, כמו ההורות המתעללת והמפחידה שחוויתי מאימא שלי יחד עם החוסר גבולות והיחסים הקרובים שלי עם אבא שלי. 

אבל מה זה בעצם משנה? זה הרי ממש ממש לא משנה. אם משהו הוא חלק ממני, חלק מהצרכים והרצונות הטבעיים שלי, למה שאני אתכחש לו? אני כבר לא יכולה לשנות את זה, לא משנה אם זה תוצר של התעללות בילדות או לא. זה כבר חלק ממני, מאז שאני זוכרת את עצמי, זה לא הלך לשום מקום אלא רק התעצם ורדף אותי לאור כל ניסיונות ההדחקה שלי. אני לא מאמינה בטיפולי המרה.

עכשיו אני בפעם הראשונה בקשר שהוא קשר טוב ובריא ומיטיב ממש והוא גם קשר בדס"מי ואני רואה שממש אין קשר בין בדס"מ להתעללות במערכת יחסים. כן, גם כאב והשפלה יכולים להיות דרך לעשות אהבה - אם זה מה שאני אוהבת, הוא יודע שאני אוהבת, הוא מסכים לתת ואני מקבלת בהנאה ובאהבה. כן גם, אם לא תמיד באותו רגע, אבל אחר-כך ברור שכן! זה כל הרעיון. זה לא אמור להיות נעים באותו רגע, זה מה שאני אוהבת בזה :-) 

מה שאני רוצה מכאן ואילך, זה כמו במיניות רגילה, כשמתחילים לעשות צעדים ראשונים, זה לפתח ביטחון, לגלות מה הגבולות שלי ואיך נכון לי ולבן זוג שלי להתנהל, וגם להבין איך אנחנו פועלים מבחינת פתיחות/סגירות של הקשר. כרגע סגרנו אותו ואנחנו פתוחים רק למפגשים עם אנשים אחרים כשאנחנו ביחד (שזה יותר דומה למודל הסווינג פחות או יותר). זה לא לאן שאני שואפת, בינינו, אבל זה מה שאני מרגישה שאני מסוגלת.

כל-כך הרבה זמן חיכיתי לקשר הזה, כל-כך הרבה, אני מרגישה שהוא כל-כך יקר לי - שאני רוצה לשמור עליו ולקחת את הדברים ממש לאט וממש בזהירות. יש לנו זמן. אני רואה ושומעת שגם הוא רואה אותנו הולכים יד ביד קדימה ואז זה אומר, ממש אין לאן למהר. אפשר להנות מהכאן ועכשיו, אפשר גם לטעות, אפשר שלא כל מפגש יהיה ניצוצות וסערות, אפשר לבנות אינטימיות טובה. 

אני יודעת שמשהו שממש בא לי, זה להכיר עוד אנשים כמוני, שאפשר לדבר איתם ולא להחזיק את הסוד. לא מפגשים וקשרים למטרות מיניות וסשנים, אלא ממש חברים - שאפשר ללכת לשתות קפה, לצאת לבר, למסיבות, לעשות ארוחות ערב וללבוש את הבגדים שבא לי ללבוש ולדבר על הנושאים שמעסיקים אותי מבלי שהם יהיו טאבו ובלי לפחד להגעיל או להרתיע אחרים. ממש בא לי שזה יהיה חלק כזה טבעי ובריא וזורם מהחיים. 

אני מתחילה לייסד לי מין סביבה כזאת, אבל לא מספיק לי חברים שיהיו טולרנטיים או ממש בעד. כאלה יש לי לא מעט. רוצה חברים שאפשר לשתף אותם בנסיונות והחוויות הדומים שלנו. 

אני מתכוונת לצאת קצת מהדכאון הזה שצללתי אליו בימים האחרונים ולנסות לראות איך אני עושה את זה. 

 

 

 

לפני 3 חודשים. 25 בדצמ׳ 2019, 0:18

אני חושבת על התהליך שקורה לי בחיים עכשיו, שכולל את האינקורפורציה בחיים של כאב, שליטה והתמסרות כחלק אינטגרלי ממערכת יחסים. 

אני רגועה, הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם.

אני ערה לצרכים ולרגשות שלי, יותר ממה שהייתי אי פעם.

אני מסוגלת לתקשר, יותר ממה שהייתי אי פעם.

אני אמפתית, יותר ממה שהייתי אי פעם.

אני חווה סיפוק רגשי, אינטימי ומיני שכמותו לא חוויתי מעולם. 

אני מגורה במיניות מאד-מאד, מבלי להיות מרוגשת בצורה שלילית, מה שנקרא "ריגושיות יתר" שזה כמו מה שקורה לילדים היפראקטיביים או כשחרמנים מדי וכבר לא רואים בעיניים. 

 

בקיצור, מצאתי מה היה חסר במשוואה כל השנים.

זה עדיין נראה לי דפוק וממש מוזר. 

כל השנים האלה, כשהייתי מנסה להגניב לבני זוג שלי רעיונות שהיו לי והיו מסתכלים עליי במבט של גועל או פשוט מנידים בראשם כאילו התחלקתי על השכל ואין לי תקנה.

למדתי לשתוק. למדתי שכנראה, או שלכולם יש כאלה רעיונות ומחשבות כמו שלי יש, אבל הם לא מגלים אותם ולא מעוניינים לממש אותם. 

או שלאנשים אחרים נורמליים שאני מסתובבת איתם אין את זה וחשוב עד מאד וכדאי שאני לעד אנצור את פי ולא אתן לזה לצאת החוצה כי אוי ואבוי. אלוהים ישמור, אני מטונפת לחלוטין וחסרת תקנה. 

 

וזה נכון, אין לי תקנה. זה לא הולך לשום מקום, בין אם זאת סטייה, נטייה מינית או שריטה מהילדות. מ'כפת לי. 

 

אני לא בארון כי מצאתי מישהו כמוני וכמה שהדברים שיצאו לי מהפה יהיו יותר סוטים ונוראים, ככה הוא יסתכל עליי ויחייך ויעריץ ויחבק וינשק אותי ויחשוב שאני יותר מדהימה. וכשהוא אומר איזה דברים אכזריים בא לו לעשות לי וכותב לי בוואטסאפ שהוא הולך לעשות אותי השפחה שלו כל הסופשבוע, עולה לי חיוך כזה ענקי על הפנים ואני לא יכולה שלא לשמוח עד הגג. 

 

אנחנו אוהבים אחד את השני מאד. וזאת אהבה מאד עדינה. דווקא האהבות הוניליות שלי, היו כל-כך גסות, לעומת האהבה הזאת שלנו. 

 

כאילו אם הכאב לא הגיע מהגוף, הוא היה צריך להגיע מהנפש, מסבל רגשי. ככה, כמו שהתרגלתי בבית, מחוסר תקשורת, מהתעלמות מצרכים, ממחיקה של האחר. סתם יחסים נצלניים של כוח ומי יותר חזק, יחסי שליטה שלא נקראים יחסי שליטה, זה הכי גרוע. 

אני שונאת יחסי כוח וניליים הטרונורמטיביים. אני לא מבינה את הקטע שלהם בכלל, את הטקסים המטופשים, את הצורך של גברים להרגיש גברים ושל נשים להרגיש נשים דרך כל מיני מחוות מטופשות שצריכות להיות ברורות לכולם. 

בבדס"מ מה שיפה, זה ששום דבר לא מובן מאליו, מדברים על הכל ויחסי הכוחות נקבעים על ידי הצדדים הנוגעים בדבר על שלל התפקידים שבהם. הכל נתון לבחירה ויש לו סיבה טובה, לא סתם שרירותית. 

למשל, אצלנו, שאנחנו מתחלפים, כל אחד זוכה להיות תינוק/ת או ילד/ה קטן בתורו. אני כל-כך אוהבת שהוא בא לפגוש אותי והוא מתיישב עליי, מתערסל בידיי ושם עליי ראש. ואז לפעמים, אני חולצת שד ונותנת לו לינוק ושנינו נרגעים. 

ובאיזה עוד סוג קשר זה אפשרי, כזה דבר? אלוהים, זה גן עדן, וזה אפילו לא סקס. זה לפעמים יותר טוב מסקס.

והמבט של ההתמסרות המוחלטת בעיניים שלו, כשאני חודרת אליו, כשהוא נראה כמו ילד, כמו אשה וכמו גבר בו זמנית ואני מרגישה שאני הכל בשבילו והוא הכל בשבילי.

אני מבינה היום, שאת ההתמסרות הטוטאלית ואת הרמה הגבוהה כל-כך של האותנטיות והאינטימיות שחיפשתי והייתי זקוקה לה, לא הייתי יכולה למצוא לעולם עם גבר ונילי. 

זה לא מתאים. ניסיתי, שוב ושוב, ואני מתחילה להבין ולראות שזאת מיניות אחרת. אני רואה זוגות אחרים ואני מתחילה ללמוד את המשמעות של הזוגיות שלנו.

יש קדושה במיניות ובזוגיות, יש חגיגה של החיים, יש ברית שהיא הרבה יותר חזקה מבזוגיות רגילה. 

זה כאילו, החיים לפני ואחרי שנכנסתי לבדס"מ, זה כמו החיים לפני ואחרי שגיליתי שיש לי סופר-פאוור.

אני עדיין קלארק קנט, אבל בעצם, אף אחד לא יודע, אני סופר-מן. 

בתור סופר-מן אני יכולה לעשות דברים מופלאים. אבל זה הכל נשאר בסתר, אסור שאף אחד ידע לעולם, על הזהות הסודית שלי. 

אולי זה יותר כמו באטמן. זה סוד אפל, הכל אפל, ורק אלפרד והנשים בחייו יודעות. נשים שגם הן אפלות.

אבל מרגיש לי שזה סוד של אור גדול, בשביל אחרים הוא אולי אפל. אוי, איכס, היא נהנית מכאב, אלימות והשפלה. 

לכו זדיינו, כולכם רואים פורנו ואני הסוטה? כל מה שאנחנו עושים הוא בהנאה, עונג, כבוד ואהבה. 

הסופר פאוור הוא לא באורגזמות ולא בעוצמה הגבוהה וגם לא בעוצמת המכות או הקצוות שאנחנו הולכים אליהם. 

הוא בעומק הכנות והאומץ שלנו להחשף ולהיות עצמנו. לגעת במקומות שהכי כואבים ולהיות יחד שם, אחד עם השני.

סשן טוב, זה סשן שהוא או אני הבאנו את השני לשם - למקום שבו אנחנו נוגעים בעומק הכאב, האקסטזה, הטראומה, הניתוק. 

ומשם אנחנו אוחזים את השני ומוליכים ביד, בלי לעזוב, עד שחוזרים לעולם. וזה נותן כוח וזה משיב את האמונה. 

זה בעצם הכי דומה בשבילי לדת, זה הדבר הכי דתי שאי פעם עשיתי. לצלול לתוך התמסרות ואמונה מוחלטת, לשחרר שליטה לחלוטין, לתת לו להיות השולט שלי או לתת לעצמי להיות המנהלת של החוויה שלו.

כשאני שולטת, אני בהתמסרות מוחלטת לחוויה של המיינד שלו - אין אני, במובן של הרצונות והדחפים שלי. יש רק את ההשראה שלי, שקשורה לחומר, שזה הוא. אני מרגישה מה החומר צריך ואני שולטת בידיים שלי, כמו אמנית שיודעת איך להשתמש בחימר נכון כדי לבנות פסל יציב, כזה שלא יתפוצץ בשריפה בתנור. 

ליצור בחומר זה אף פעם לא רק פורקן, אימפולסיביות. זה פורקן עם סובלימציה. זה לרסן את עצמי מול מגבלות החומר וליצור בו משהו יפה, שהופך את הגולמי שבו למשהו נשגב. 

זאת שירה. זאת שליטה. 

ולשם אני רוצה. 

 

לפני 3 חודשים. 5 בדצמ׳ 2019, 22:25

בראשית בראה האהבה פלצות
אהבה, חורים חורים היא נבראה
חורים, סדקים ונזילות
האהבה, חורים היא פוערת
באנשים רעבים
ושיניים חדות היא שותלת
בפיותיהם המריירים
אהבה, מילה יפה היא
בפיות מנומסים
מתייפייפים
בבתי קפה שטופי שמש
בשיחות שבת בבוקר בין נאהבים
אך בפיותיהם של יצורי לילה
אהבה הופכת
חלום ביעותים
אהבה הופכת לשקר
תעתוע
מקור הסיוטים
אהבה היא כאב היא
שנאה היא רצחנות
אהבה בולענות חודרנות פולשנות
אהבה היא לקחת לנכס ולדרוש
אהבה היא לעמוד לאהוב על הראש
ולדרוך ולרמוס ולפשוט את עורו
ולשתות את דמו
ולחלל את גופו
להשחית כל חלק בהווייתו
ואז לשוב ולהרימו בידיים רכות
לאמץ אל הלב
ולבכות בדמעות רכות
על אובדנו
של זה שאהבה נפשך.