זה לא קל להסתובב בעולם ככה, בלי סיפור כיסוי.
ושהעולם מכריח אותנו להיות במין זהות כפולה, לחיות בארון, ושכל הפיצולים האלה נכפים.
פיצול הוא לפעמים שיטה הכרחית, אחרת אי אפשר לשמור על האוצרות היקרים שלנו, שמורים, מוגנים.
לפעמים בשביל הbonding צריך את ה-bondage.
והנה את נושרת לך לקיומך המוזר, האפלולי, השולי.
זה דבר נורמלי, להשמט, או סתם להשתמט, או לחלום בהקיץ, בזמן שהפנים שלך מנסות לשוות לעצמם הבעה רצינית.
החיוך פונה פנימה, הוא לא פונה החוצה, אל תתבלבלו.
את נותנת למשמעויות לזרום אל תוכך ואת שותה אותן, הן מרוות אותך. את שומרת אותן לעצמך.
האם הם יוכלו להתמודד, עם המילים המצליפות, עם המחשבות הקודרות שלך.
עם היעדר האכפתיות הבלתי מכוון ששוכן בכל פינה, פשוט הזדהות רכה עם הטבע, שהוא אינו רע ואינו טוב, הוא פשוט לוקח ונותן.
היעדר האכפתיות הזה, האם הוא גם חלק ממך, האם הוא פושה בנפשך, או שאולי זוהי תחושתה של הרכות ושל היעדר הכוונה.
ואולי יש אכפתיות עצומה ומסירות אין קץ בתוכך, או ציפייה לאכפתיות שכזו, ומסירות אין קץ שכזו, והיכן היא.
נשמטת גם היא, אולי. בפינות אפלות.
ההישמטות, היא התנועה, היא הדבר. היא היא. נפילה אין סופית ללא התחלה וללא סוף, בחושך המוחלט. רפיון החושים, היעדר המחשבה, הצלילות שבהיות ללא גבולות.
