מילים

הלכת עם עיניים מחייכות, כנראה לא לגמרי מרוצה,

כי איתך אי אפשר הרי...

ראיתי אותן נוצצות בחושך וידעתי שהרגשת אהוב סוף סוף...

אם רק היית נותן להיכנס באמת,

לתוך הראש, ללב, לנשמה... אבל הפחד הזה שלך שלא נותן... הוא לא עוזב.

ואני רק אהבתי אותך, וחיכיתי שתלך, ושתחזור שוב.

ונמרחת על גושי האדמה הלחים בשדה הגדול ההוא,

והצטערת ששוב לא היה לך את האומץ לגמור עם זה,

והעורבים שצרחו מעליך מהירייה המיותרת עפו רחוק משם,

שוב צעקת את כאבך לשמיים,

ושוב, לא היה מי שישמע אותך...

בלב זה גמור, אבל בחיים?... 

עדיין מתחנן...

אקדח טעון מכוון לנקודה מתחת לסנטר.

אתה על הברכיים באמצע שדה גדול.

לא מבין, צועק אל אלוהים.

מי יודע?? לא יודע...

הכאב, הכאב... לא עובר, אפילו לא מתחיל לעבור...

אף אחד לא יודע...

רק אהבה היא התרופה.

אין לך...

אתה מתחנן למות, אבל זה העונש שלך,

להישאר כאן לבד.

גברים שנזכרים בי אחרי שנה,

שהתחילו איתי ואז אמרו שלא מתאים ונעלמו בסליזיות,

למה נראה לכם שעכשיו ארצה אתכם יותר???

או ארצה משהו אתכם בכלל???

לכו חפשו את החברים שאין לכם. 

בחילה קשה על הבוקר.

להתארח בגופך בכל רגע שאחפוץ,

לאחוז בליבך

ולעשות בך כרצוני.

אני מחליט עלייך.

אני עוד צוחקת!!!!

אנשים חיים בסרט...

כל הדרך חשבתי איך ירגיש סוף סוף להיפגש באמת. איך יהיה מגע ידיך על גופי, מה יהיה הטעם של שפתיך על שפתיי, על הניצוצות שמתלקחים לאש כאשר נפגשות עינינו...

הגעתי, התחבקנו והתפשטנו בסערה. כל כך רצינו את היחד המתוק המרגש.

כמה גדולה היתה אכזבתי לגלות שאתה אדם כה קר, שבכלל לא אוהב מגע, לא אוהב להתנשק ארוכות, אלא רק את האקט של הזיון... מזיין (לא משהו) ואחר כך מסובב את גבך אליי כאילו אנחנו נשואים כבר ארבעים שנה...

איש חסר רגשות, מחושב, עצוב...

בסוף יצאנו מהמיטה והתלבשנו למרות שרציתי להישאר עירומה איתך...

קפה לא טעים במיוחד, שיחה לא קולחת במיוחד, אבל הדירה משגעת. מוארת, צבעונית, יפה.

השמש כבר כמעט שוקעת ואני יוצאת ממך.

אכזבה עצומה.

זה כמעט לא התחיל... וכבר נגמר.

ימים נוראים, כבדים, עצובים, מעייפים.

מבאס לחיות תמיד לבד...

געגועים לאהבה.

כמה טיפשות יש בעולם...

אפשר להשתגע...

🤦‍♀️

עושה חשק להיכנס מתחת לשמיכה ולהיעלם...

והוא עוד לא נגמר...

בחילה מבני אדם.